אשר שלאין       

Company logo

 

 לדף הבית של אשר שלאין  

 

 

חזון של אחריות לאומית

והצעה להתנהלות בנושא הפלשתיני, הלכה למעשה

אני מבקש לציין כי מאמר זה כלל אינו אמור להוות תגובה לשום התפתחות מסוימת של היום, אלא הוא פרי חשיבה ממושכת ומאמץ לתפיסה מקיפה של כל המצב.

לחץ כאן כדי לשמוע שיחת רדיו קצרה בנושא 

לחץ כאן כדי לעבור לפרק המסכם               כאן לחץ כדי להוריד קובץ להדפסה

כאן – אל קישורים לכתיבה שפורסמה בעקבות המאמר הזה 

אפשר לעבור לכל פרק על ידי הקשה על השם שלו כאן

הנחות בסיס / גישות חלופיות שלא יועילו / השגת שליטה על תחום האחריות /

מאפיינים מיוחדים של המדיניות / פרטים משלימים / זכויות מדיניות / תקופת מעבר /

חזון לישראל / תרומה לשיפור האוירה / דברים לסיכום

 

באחד ממאמריו האחרונים, הפנה אורי אליצור ז"ל משאלה אל "מחנה הימין", להציג תכנית-ב מדינית. מדובר כמובן על הצעת דרך ליציאה מן הסטטוס-קוו הקיים, שתהווה משקל-נגד לצעדים "מעשיים" שהשמאל הישראלי מציע - גם בתמיכה של גורמים בינלאומיים ואף ערביים - ול"פתרון", שלדבריהם מקדם קיום בטוח של ישראל, תוך ניטרול "הסכנה הדמוגרפית".

מכתיבה קודמת של אליצור אפשר ללמוד על תמיכתו ברעיון של סיפוח כל יהודה ושומרון ומתן אזרחות ישראלית לתושבים הפלשתינים. אגב, זכור לי כי קרולין גליק כבר העלתה לפני מספר שנים הצעה ברוח זו. כיוון דומה הוצע גם על ידי משה ארנס.

ח"כ ציפי חוטובלי אף הציגה חמשה שלבים בדרך ל"פתרון" כזה – אך שלבים אלה שלה מגיעים רק אל סף הביצוע, ואינם מתארים איך תהיה ההתנהלות המעשית מול האוכלוסיה והשטח.

המאמר הנוכחי בא להציג גישה מסודרת למכלול הנושא, ולתת תמונה קונקרטית, אולי נועזת, של ההתנהלות הדרושה.

למרות החריגה הניכרת מאד של התכנית המוצעת מהדעות המקובלות בציבור, אני בהחלט מקווה לקבל תמיכה של אנשים המוכנים לחשוב בבהירות, בלי בהלה, מתוך הרגשת אחריות לעתיד כל תושבי הארץ. בין אלה אני מצפה גם לתמיכה של ערבים, אזרחי ישראל ופלשתינים, המבינים עד כמה - הן המשך המצב הקיים והן ה"פתרונות" שמנסים לקדם בפוליטיקה ובתקשורת – לא יביאו לתוצאות שאפשר לחיות אִתָּן.  

הנחות בסיס

בראשית הדברים, אציג שורה של טענות שעליהן מתבססת הצָעָתי.

מבחינתי, ההנחות שאציג הן צודקות ותקפות - אך אותן לא אנמק ואבסס במאמר זה, בשל קוצר המצע. אני פתוח כמובן לדיון גם על הנחות אלו.

§      אנחנו, הציבור היהודי-ישראלי, נושאים באחריות המלאה לגורלנו ולעתידנו. ההשפעה הקיימת של גורמים אחרים, לרבות ידידים ויריבים, על מה שיקרה, אינה גורעת מאחריותנו שלנו.

§      בתוך כך מוטלת עלינו אחריות מלאה לכל מה שקורה בארץ ישראל, גם בשטחים שכיום איננו שולטים בהם, וזאת מפני ההשפעה של הקורה שם על החיים שלנו.  אין שום מקום לכך, שנפטור את עצמנו מאחריות הן לכל מה שנבחר לעשות, הן להימנעות שלנו מעשייה, והן לתוצאות שיבואו בעקבות המעשים או המחדלים.

§      המציאות בארץ ישראל כיום היא קשה ואף מאיימת על עתיד הבטחון והרווחה של תושביה. בפועל, מצב רוב האוכלוסיה הערבית גרוע בהרבה ממצב רוב האוכלוסיה היהודית. אולי אלה מתושבי הארץ שמצבם טוב יותר, מצליחים להשלות את עצמם כי הסטאטוס-קוו יכול להישאר יציב לאורך זמן בהסדרים הקיימים או בהסדרים דומים להם – אך גישה ריאליסטית יותר מבשרת משברים קשים הנמצאים בפתח.

§      שיפור המצב לא יוכל להצליח אם הוא יתבסס על קיפוח ועוול כלפי חלקי אוכלוסיה. ביסודו של דבר, לא קיים ניגוד אמיתי בין האינטרס של האדם היהודי ובין זה של האדם הערבי (אכן, אמירה זו לא מביאה בחשבון "אינטרסים" דתיים-קנאיים השוללים את קיומו או מעמדו של האחר). דרושה מדיניות שתדאג לרווחה ואף לכבוד של כל אדם, תצמצם את הפערים בין חלקי אוכלוסיה, ואף תגן בתוקף על הבטחון של כל מי שרוצה לחיות בשלום.

§      אף לנוכח האירועים הקשים ביחסי ערבים ויהודים לאורך המאה העשרים, יש מקום לקבוע כי ההתישבות הציונית בארץ ישראל לא היתה בגדר אסון של ממש לערביי הארץ; להיפך:הישוב היהודי תרם רבות, בעצם נוכחותו וקשריו עם הערבים - לרבות מעורבותו במשטר המנדט הבריטי בשעתו - להתפתחות  ולהתקדמות שערביי ארץ ישראל השיגו בהשוואה לערבים אחרים. אמנם נכון שמאות אלפים מהם הפסידו הרבה מהקידמה הזאת כאשר גלו מהארץ במהלך מלחמת העצמאות. 

§      המצב הנוכחי הקשה ביחסי ישראלים ופלשתינים הוא תוצאה משנים רבות של התנהלות בלתי-ראויה הן של מנהיגי יהודים והן של מנהיגי ערבים.   לצד האשמה בצדק של ההנהגה הערבית, כמקובל אצלנו - ראוי שנצביע גם על הטעויות החמורות, ואף העוולות, שעשו מנהיגים ובעלי תפקידים יהודים בתחום אחריותם. הודאה גלויה על האמת יכולה לעזור לנו לחולל מפנה חיובי במדיניות ישראל, ולדעתי גם תתרום להשגת יתר שיתוף מצד ערבים ופלשתינים בתהליכים שיש לקדם.

§      מלחמת ששת הימים חידשה את המגע בין הציבור היהודי ובין ציבור ערבי שנותק ממנו עד אז. מנהיגי ישראל לא השכילו לזהות נכונה את ההזדמנויות שהמפגש המחודש הזה פתח לפנינו כדי לקדם קירוב לבבות בין בני אדם בשתי האוכלוסיות. למרבה הצער, לצד התרומה המיידית של עצם המפגש לשיפור הרווחה של ערבים רבים, איפשר השלטון הישראלי קיום תופעות של דיכוי, השפלה, גזל ופגיעות בגוף ואולי אף בנפש – הרבה מזה ללא ההצדקה שאמורה להתבקש משמירת הבטחון. גם אם נכון לטעון כי החזקת שטחי א"י אינה ראויה לתואר "כיבוש", הרי מבחינת ערבים רבים, הם "זכו" בפועל לחוויה של "עם כבוש" – ומנהיגי ישראל לא הוטרדו מכך יתר על המידה.

§      צד אחר של מדיניות ישראל בשטח, היה העדר התעניינות בחינוך שניתן לילדים ולצעירים פלשתינים. הושקעו מאמצים בדיכוי תליית דגלים לאומניים ברחוב, אך איפשרו הסתה ג'יהדיסטית בחדרי כיתות. הכסילות וקוצר-הראות של ישראל התבטאו גם בעזרה לפיתוח ארגון איסלאמיסטי כדי שישמש משקל-נגד למגמות פלשתיניות לאומיות...

אפשר לזהות את ההבדלים בין "ערביי ישראל", שבתי הספר שלהם היו מפוקחים על ידי המדינה - ובין חלק ניכר מהפלשתינים שמחוץ למדינה, שחינוכם הופקר מזה עשרות שנים להשפעות קנאיות, חשוכות ומלאות שנאה - גם בעת שליטתה הצבאית של ישראל בשטח.

מבין הערבים שחונכו במסגרות ישראליות, גם אלה השוללים את הציונות מכל וכול - אפילו הם – בכל זאת אינם נגועים בעיוותי-הכרה קשים ודעות קדומות מופרכות נגד היהודים – כאלו שמחזיקים בהם פלשתינים לא-מעטים שנחשפו מילדותם ונעוריהם ל"חינוך" החבלני והמרעיל.

§      הארגונים השולטים כיום באוכלוסיה הפלשתינית (לרבות אש"ף כמובן) אינם מתכוונים לחיים בשלום לצד ישראל. לכן לא נראה, כי הסדר שישאיר אותם בשלטון על חלק מהארץ והאוכלוסיה היושבת בו, אפילו אם הוא ייבנה על הסכמות שיושגו במשא-ומתן, יוכל להימשך לאורך זמן.

הקמת מדינה פלשתינית בהנהגת אש"ף (אפילו ללא החמאס) שתחיה בשלום לצד ישראל אינה ישימה (גם אילו רצינו בה), בעוד הפעלת מאמצים לקידומה בכל זאת, גורמת נזקים ואף מסוכנת. מדינה פלשתינית ללא שלום היא כמובן בגדר אסון גמור.

§      לכאורה, "העמדות הפלשתיניות" מוצאות ביטוי בהצהרות של שליטים, בעלי תפקידים ומדינאים המדברים מטעם הארגונים השונים.    בנוסף, קיימת מעין תמונה של "הרחוב הפלשתיני" (וגם "הרחוב הערבי") המציג עמדות אנטי-ישראליות בהפגנות ובהתפרעויות. מי שמייחס לכל אלה משקל מכריע עשוי להתיאש מהסדר יציב של דו-קיום ושלום.

לטענתי, תהיה זאת גישה מוטעית לראות תופעות אלו כממצות את המציאות האנושית למלוא עומקה. לדעתי, ציבור דומם רחב למדי (אולי אפילו רוב) - שהיה מבטא עמדות אחרות אילו ניתן לו - אינו מיוצג באמת על ידי הדוברים השונים בשם הפלשתינים,

לגבי אירועי הכעס והשנאה הבאים לביטוי ברחוב ובכבישים, אפשר לציין את המספר הקטן של המשתתפים בהשוואה לכלל האוכלוסיה שלא יצאה לרחוב. אכן, די בכמה עשרות או מאות מתפרעים כדי להשפיע בחוזקה על האוירה ועל איכות החיים בארץ, לגרום נזקים קשים בגוף וברכוש, למשוך תגובות מכאיבות ופוגעות, ללבות עוד כעס ושנאה ולזרוע יאוש – אבל יש להבין כי עם כל זאת, אלה אינם יכולים להיחשב כמייצגים את העמדות האמיתיות של האוכלוסיה שממנה יצאו.

§      לדעה הנפוצה המתמצית במלים "אין עם מי לדבר" יש בסיס במציאות - אך זאת רק  כל עוד מדובר בבעלי הכוח הנוכחיים בציבור הפלשתיני.   לדעתי, אין בסיס של ממש לקביעה כאילו לא קיימים שום פלשתינים שיהיה אפשר להגיע איתם לשיח משמעותי לטובת כל יושבי הארץ.  לבני-שיח פלשתינים פוטנציאליים, כאלה שיעדיפו את האינטרס האמיתי של האוכלוסיה הפלשתינית, יש בתנאים הנוכחיים סיבות טובות שלא לגלות את עצמם: זיהוי עצמם במבקשי שלום של אמת עם הישות הציונית, יסכן את בטחונם. עד כה לא ידוע לי על נסיון של ממש (או אפילו רק רעיון ברור) לשינויו של מצב זה וליצירת תנאים שבהם יהיה אפשר להגיע ל"דיבור" עם בעלי דעות שונות.

§      השארת המצב הקיים לאורך זמן היא בלתי נסבלת, וזאת לא במעט (1) בגלל הסבל המתמשך של האוכלוסיה הפלשתינית תחת שלטון ארגוני החבלה; לא פחות מזה - (2) בגלל ניצול השליטה בשטח ובאנשים בידי הארגונים האלה כדי להכין תוקפנות עתידית נגד ישראל – אם בהתכוננות פיסית (בנשק ובביצורים) ואם בפיתוח והכשרה של כוחות לוחמים; אבל בעיקר - (3) בגלל השימוש במערכות החינוך, התעמולה, המשפט והדת, לשם המשך ההרעלה של נפשות הפלשתינים בשנאה קשה נגד הציונות וביאוש מדו-קיום עם היהודים. בעניין האחרון יש להזכיר, כי מאז שהפלשתינים קיבלו שליטה מלאה על הרבה משאבים של תקשורת לענפיה - לרבות רדיו, טלויזיה, עתונות וספרי-לימוד - חלה התדרדרות בחשיפת האוכלוסיה, ובפרט צעירים ואף ילדים להשפעות הקשות.

§      ראוי לציין, כי אחרי "ששת הימים", הרי גם למרות הטעויות במדיניות הישראלית שהוזכרו, נוצרו קשרים של שיתוף בין ישראלים ופלשתינים "מן השורה", בתחומים שונים: קשרי עסקים ועבודה, קשרי תרבות, ארגוני-שיתוף-וידידות, ואף הזדמנויות לדיאלוג - חלקו במסגרת מפגשים קבוצתיים וחלקו ביזמה לשיח טלפוני בין יחידים מהציבורים השונים. קשרים אלה נמשכו ואף גברו לאחר הקמת הרש"פ – ועד לאירועי ה"אינתיפאדה" של שנות האלפיים. לאחר מכן חלה בכולם פגיעה קשה. 

פלשתינים רבים הפסידו את האפשרות לעבודה בישראל עקב תגובת ישראל על האיום הבטחוני שהלך וגבר; חלק גדול מאלה שעובדים גם כיום בתוך ישראל מוגדרים כ'שב"חים' וסובלים בשל-כך מבחינות שונות. ההשלכות על המצב הכלכלי של הפלשתינים קשות וברורות.

מאידך, קשרי דיאלוג ישראלים-פלשתיניים ברמת אנשים רגילים, שהיו יכולים לשמש כמשקל-נגד להצגה השלילית של ישראלים ויהודים, דוכאו והוחנקו במידה רבה משנת 2000 ואילך, וזאת בעיקר מטעם מי ששולטים בציבור הפלשתיני.

§      עד היום אפשר לזהות חלקים חשובים באוכלוסיה הפלשתינית, שכבר הבינו כי שליטיהם אינם לוקחים אותם למקום טוב. יש ביניהם שגם היו מוכנים עקרונית לתלות תקווה בשותפות-אמת עם היהודים, המציגים אורח חיים דמוקרטי והומני יותר. יש להניח כי בין אלה יש משקל לנשים, במיוחד כאלו שנחשפו לאורח-החיים המודרני, ולא ירצו לוותר על קידום האשה בחברה.

§      עם זאת   מסתבר כי רבים יותר מתוכם כבר הספיקו להתיאש מישועה שתבוא מכיוון ישראל, במיוחד לאור (1) השלמת ישראל עם שלטונותיהם המושחתים, (2) המאמץ הישראלי לנהל מו"מ עם אלה, (3) ההצהרות של מנהיגים ישראלים בזכות "שתי מדינות לשני עמים", ואולי גם (4) ביטויים עממיים שנשמעים בלשון גסה ומפקירה יותר, כגון: "אנחנו כאן והם שם".

§      בכל מקרה, פלשתינים שאולי יהיו מוכנים לשתף פעולה עם האחריות הישראלית (כאשר אחת כזו תופעל) יהיו תחת איום של ארגוני החבלה ושל פעילים לאומניים אחרים. ההתנהלות של שלטונות ישראל עד כה לא ידעה להגן על שלומם של מי שפעלו למען דו-קיום - ואלה שילמו את המחיר.

על בסיס ההנחות שנימנו כאן, מוצעים להלן הגישה והצעדים שישראל צריכה לנקוט בעניין שטחי ארץ ישראל, לטובת מדינת ישראל ולמען אוכלוסי ארץ ישראל בני כל העמים.

גישות חלופיות שלא יועילו

בטרם אציג את התכנית הדרושה לדעתי, אני מבקש לשלול גישות נוגדות לה, הבאות לביטוי בשיח הציבורי שלנו.

אין ערך למאמץ שלנו לגבש "פתרון מדיני" מטעמנו למצב הנוכחי. שימוש מקובל ב"פתרונות" המתפרסמים מזמן לזמן, הוא קודם-כל לנפנף בהם מול גורמים זרים, אולי גם להציע אותם לשליטי הפלשתינים, לבקש את אישורם לפתרון כזה – ואז לנצל תעמולתית את סירובם לקבל אותו...

על פי החשיבה שלי, הנתונים האמיתיים הדרושים לתכנון של הסדר מדיני בר קיימא בארץ ישראל, אינם יכולים להיות בידינו כבר עכשיו.

בהנחה שבאמת ייתכן בסופו של דבר הסדר יציב של דו-קיום - אין הצדקה לכך שאנו נתכנן אותו לבדנו ובינינו, ללא שיתוף האוכלוסיה הערבית המעורבת. אני טוען כי שיתוף כזה, כאשר יבוא זמנו – אמור להתקיים במהלכו של דיאלוג אמיתי עם ערבים שיהיו מוכנים להשלים עם מהותנו הציונית – ובוודאי לא במו"מ מול הארגונים השולטים שם כיום, שעמם התקיימו המגעים עד כה.

זה לא אומר שעלינו להתנהל תוך ויתור על תוכנית יעילה – זה רק אומר שתכנית הפעולה שלנו לא חייבת בהכרח לחול על מלוא התקופה עד להסדר קבע.   דרוש רק שהתכנון יהיה ברור ומבוסס היטב, ויכסה את אותו טווח זמן שיספיק להשלמת הפעולות הנחוצות. כאן מדובר על פעולות שההצדקה והתועלת שלהן, לא אמורה להיות תלויה בהחלטת שאמנם יהיה צריך לקבלן בתקופה הבאה.

בנסיבות הנוכחיות, כאשר מבינים שאין להשלים עם המשך המצב הקיים - ובו בזמן לא נראית תועלת במאמץ להגיע להסכם עם השליטים הנוכחיים של הפלשתינים – הרי לא יהיה מנוס מפעולה חד-צדדית של ישראל.

רבים יוצאים כנגד פעולה חד-צדדית, שתיעשה ללא הסכם עם "הצד השני".  כדוגמה לכשלון של חד-צדדיות, מביאים את ההתנתקות מרצועת עזה ותוצאותיה. אכן, תכנית ההסתלקות מעזה היתה הרת אסון – גם לישראלים – אך עוד יותר לאוכלוסיה הערבית של הרצועה.

אמנם זוהי עובדה, שהיות ההתנתקות חד-צדדית במכוון, לא שיפרה את התוצאה שלה – אולם לדעתי, עיקר אומללותה של ההתנתקות נבע מההחלטה להסתלק מאחריות למתרחש בשטח שעזבנו.

ונכון: תכנית חד-צדדית המסתלקת מהאחריות המוטלת עלינו, באמת לא תהיה ראויה. לכן גם אין לקבל את ההצעה שאנחנו נספח לישראל חד-צדדית "גושי התישבות" או אף את כל שטחי 'C' – ונשאיר לשליטת בעלי הכוח מהפלשתינים את שאר השטחים הכוללים את מרבית האוכלוסיה שלהם.

תכנית כזו יש לפסול בהחלט, באשר היא מהווה נסיון לממש את החלום המעוול והמסוכן של "אנחנו כאן – והם שם". הבנוי על האשלייה, הנפשעת לדעתי, שנוכל להתקיים לאורך זמן משני צדדיה של גדר-הפרדה: מצד אחד – אנחנו במדינה משגשגת, ומהצד האחר – אוכלוסיה שנזנחה והופקרה לגורל קשה, תחת שלטון מושחת, הסובלת מטרור פנימי, קנאות דתית אלימה – ביחד עם רמת חיים ירודה – בעוד, איך שהוא, שורר שקט ובטחון בין מדינת ישראל ובין מה שיהיה שם בשטח...

במיוחד הפתיעו אותי דבריו של בעל תכנית כזו, השר נפתלי בנט, שעוד הדגים ואמר שאנו לא נתערב בחינוך שהם יתנו שם. הייתכן? דווקא בחינוך?...

השגת שליטה על תחום האחריות

לי ברור, שבמוקדם או במאוחר יהיה זה דרוש שנחזור אל השטחים שעזבנו.

למעשה, בשטחי יהודה ושומרון, ישראל מקיימת שליטה בטחונית ניכרת מזה שנים, וקשה לדמות נסיבות שבהן יהיה אפשר לוותר על היכולת הזאת.

במהלך אירועי "עופרת יצוקה" צה"ל הגיע לשליטה ניכרת בשטח, לרבות אפשרות מעשית למוטט לחלוטין את משטר החמאס (אלא שאז הסתלקנו שוב מאחריותנו והחזרנו את השטח והאוכלוסיה לשליטה האכזרית של אנשי הטרור, אויבינו הקנאים הדתיים - בעוד האוכלוסים נשארו בעוניים ומצוקתם).

ככל הנראה אין שום יציבות במצב הצבאי הקיים. אני מייחס סבירות גבוהה למצב שיצריך אותנו שוב להכניס כוחות לעזה.  גם התנאים השוררים ביהודה ושומרון מגבירים את הסיכוי של צורך בפעולה צבאית נרחבת.

אני טוען, כי אחריותנו לכל המתרחש בארצנו, אחריות שגם אין לנו דרך לברוח ממנה לַנֶּצַח, מחייבת אותנו לתכנן בשום-שכל, ביחד עם שיקולי צדק אנושי ואהבת בני-אדם, את שליטתנו בכל ארץ ישראל.

אינני מציע כי נחזור למצב של "טרום אוסלו". בימים ההם התנהלנו כאמור במדיניות מרושלת, קצרת-ראות ומעוולת. אני מציג כאן את הדרישה כי מכאן ואילך "נעשה את הדבר הנכון", שלדעתי הוא ברור ביותר, ללא תלות בהסדר המדיני הסופי שאין אפשרות להגדירו כעת.

לאור מה שנאמר, אני מציע כי נבחר בעצמנו את הנסיבות שבהן נחזור לשטחים שמסרנו בעבר.

בזמן לא-רחוק כלשהו, וזאת לאחר תכנון מפורט ברוח המוצע כאן - יהיה צריך למצוא את ההזדמנות לקחת שליטה על חלקי ארץ-ישראל השונים.

ככל הנראה מהלך ההשתלטות ביהודה ושומרון לא יצריך כשלעצמו מאמץ צבאי גדול, וייתכן שהוא ייעשה במקביל להתמוטטות-שממילא של הרשות הפלשתינית.

די ברור, שברצועת עזה מהלך כזה עשוי להיות כרוך בקרבות שאין לי דרך להעריך את עצימותם – אך מאידך אלה בסופו של דבר ממילא בלתי-נמנעים לאור ההכנות הצבאיות התוקפניות המיועדות למלחמה נגדנו. אפשר גם לשאול, האם נוסיף להעניק לאויב את היתרון של בחירת המועד המתאים לו להפעלת יכולותיו.

יש יסוד למחשבה, כי חלק ניכר מאוכלוסית הרצועה ינשום לרווחה בעקבות שחרורו מהרודנות האיסלאמיסטית הממררת את חייהם.  פלשתינים כאלה לא ימהרו להתמרד כנגד שלטון ישראלי שאמור להיות הרבה יותר ליברלי.

בהמשך הדברים אדגים שורה של עקרונות שאני מציע לגבי ההתנהלות של ישראל, במצב עתידי שבו שטחי ארץ ישראל כבר נמצאים באחריותה.

מאפיינים מיוחדים של המדיניות

אפתח בהצגת מספר כללים של מדיניות המהווים את הלוז של "תכנית-ב" המוצעת כאן.

אחריות. מדינת ישראל לוקחת עליה בשלב הנוכחי אחריות מדינית ומוסרית לכל מה שיתרחש בשטחים שאליהם היא נכנסת. התנהגותם ופעולתם של גורמים זרים ואף עוינים, אינה משחררת את ישראל מאחריותה זו.

דרוש, כי עם נטילת האחריות לשטח, תושמע מצד ישראל הודאה מפורשת בהתנהלותה השגויה בתקופות הקודמות, ותיווצר ציפיה לתוצאות חיוביות יותר בעתיד.

שוויון. יש להציב עקרון, שההגנה על זכויות אדם לא אמורה להפלות בין יהודי לפלשתיני. אמנם במציאות הנוכחית אפשר לצפות שאוכלוסיה פלשתינית תסבול יותר בגלל צרכי בטחון (של יהודים כמו של ערבים) –  אך יהיה מאמץ למנוע נזקים מעבר להכרחי, יינתן פיצוי על פגיעות נדרשות, ויהיה פיקוח שיפוטי שימנע שרירות-לב.

שלטון צבאי. ברור שבתקופה הראשונה תופעל מסגרת מינהלית-צבאית מתאימה כדי לספק שירותי מימשל. תהיה הדגשה על שירות צודק, מכבד ואדיב, המכוון לקדם רווחה, בטחון וחירות ברמה אישית. תהיה עדיפות לקיים המשכיות באותם שירותים קיימים המתפקדים כיאות – והכל תוך ייעול אמיתי ומניעת שחיתות. 

מפנה חוקתי, יבוטלו כמובן כל החיקוקים המכוונים כנגד ישראל והציונות, לרבות התמיכה הכלכלית במחבלים ומשפחותיהם. מלבד זאת, התחיקה מטעם המימשל תכוון לקיים המשכיות בהסדרים ובמוסדות המופעלים לטובת האוכלוסיה. בשלבים ראשונים, עדיין השלטון הצבאי יהיה מקור התוקף של החקיקה, אך ייעשו צעדים להיעזר במועצה מייעצת לחוקים ותקנות שתורכב מאנשי מקצוע מקומיים, ותשקף למימשל צרכים וקשיים של האוכלוסיה.

שירותי הבטחון השונים יקיימו את פעילותם הגלויה והסמויה באותם שטחים לפחות באותה יעילות שאפיינה אותם עד כה. יש מקום להניח שהכניסה המדינית לשטח תתרום לשיפור ההגנה מפני חתרנות ופיגועים.

יש מקום לקוות ששיפור המצב הבטחוני יאפשר הקלה במצב ההעסקה של פלשתינים במשק הישראלי, עם כל המשמעות הכלכלית עבורם. תקווה נוספת היא כי גם יוחזר הרבה מחופש התנועה שהפלשתינים הפסידו, לרבות ביקורים, טיולים ובילויים בישראל .

הגנה על חופש הדעה והביטוי. יתקיימו כמובן איסורים על הסתה לפעילות בלתי-חוקית וכן על לשון הרע (במשמעות המקובלת בישראל) - אך מעבר לכך, יהיה חופש גמור של הבעת דעות, לרבות בעניינים מדיניים. החופש יכלול רשות לבקר את המימסד הישראלי ומדיניות ישראל בכל תחום שהוא,להעלות תלונות, להביע מחאה ולהציג דרישות לשלטונות.  מביעי דעות יהיו מוגנים בכל האמצעים.

בתוך זה, תובטח הגנה בטחונית מלאה גם על אותם תושבים שיחוו דעתם בזכות שיתוף פעולה עם התושבים היהודים של ארץ ישראל ועם מוסדותיהם. שירותי הבטחון יופעלו לפי הצורך, כדי לסכל מזימות של פגיעה במי שיבחר להעדיף בגלוי את הדו-קיום עם ישראל על פני שאיפות של הרס  ואסון,  כל זאת, כאמור, מבלי להתנכל למשמיעי ביטויים מילוליים, אפילו חריפים, כנגד ישראל ואפילו כנגד קיומה.

בטחון פנים וצדק. יהיה מסע לחיסול השחיתות, בפרט: הפסקת זכויות-יתר כלכליות של בעלי תפקידים וכוח. תימנע גביה כפויה של דמי-מעבר ותרומות. יהיה עידוד של יזמה עסקית, אולי ברוח חופש העיסוק שלפי החוק הישראלי. אינטרסים כלכליים של פלשתינים לא ייפגעו לטובת מתן יתרון עסקי לישראלים.

סכסוכים ועימותים בין ישראלים ובין פלשתינים יטופלו בתקיפות, לפי עקרונות של חוק וצדק עם שוויון אישי, ותינתן הגנה יעילה יותר מפני ונדליזם ומפני גזל.

בתוך כך תופעל הגנת-יתר על הזכויות והבטחון האישי של נשים. גם מיעוטים דתיים (כגון נוצרים) יזכו להגנה מפני רדיפה ופגיעה.

נציבות תלונות. במסגרת השלטון הצבאי יוקם מוסד יעיל ונגיש שיהיה מוכן לקבל - ומוסמך לברר ולבדוק - תלונות של האוכלוסיה כנגד עוולות וקיפוח מצד גורמי שלטון. בעקרון, יהיה מקום להפעלת הבג"ץ רק לאחר מיצוי הטיפול מטעם המוסד המבקר.  

פרטים משלימים

מכאן אעבור לעוד פרטים שונים, שבשום אופן לא אמורים למצות את כל הדרוש לתפקוד ישראל מול הפלשתינים, אלה באים כאן בעיקר כדי להוסיף ולהדגים את רוח הגישה החדשה שראוי לנקוט לדעתי.

התיפקוד הבטחוני. רמת השליטה הצבאית תצליח למנוע פיגועים, גם כלפי גופי המימשל, הצבא והבטחון בשטח, כמו נגד נושאי תפקידים מקומיים - בזכות "תורת-לחימה" מאיכות משופרת מאד (למשל בהשוואה לתיפקוד בעזה ערב ההתנתקות).

עובדי ציבור קיימים ששירותיהם נחוצים, ימשיכו בתפקידם באחריות השלטון הצבאי, בתנאי שיבצעו אותו בנאמנות וללא חתרנות.

בשלטון המקומי תישמר ככל האפשר אוטונומיה מבוקרת לטובת התושבים.

מרשם תושבים. יתקיים מפקד אוכלוסין. זכויות מסוגים שונים יוענקו רק למי שישתתפו בו.

בטחון סוציאלי. תנוהל מערכת הבטחת הכנסה וקצבאות כדוגמת הביטוח הלאומי – בינתיים ברמה נמוכה יותר מאשר בישראל, כזו המותאמת לרמת המחירים המקומית וכן לאפשרויות התקציביות.

שרותים חברתיים. רמת השירות מטעם המימשל אמורה לייתר את מרבית השירותים הניתנים כיום על ידי ארגוני צדקה. ארגונים יורשו לפעול תחת פיקוח על תקינות השימוש במשאביהם.

חינוך. חופש הביטוי הכללי שצויין לעיל, לא יחול על המערכות של חינוך הילדים. בניגוד להתנהלות ישראל בשטחים לפני אוסלו - הפעם תהיה התערבות בתכני הלימוד, ויהיה פיקוח על תיפקוד המורים. ספרי הלימוד העוינים יוחלפו באחרים.

ברור שעניין זה (כמו צדדים אחרים של ההצעה הנוכחית) עשוי לעורר האשמות כנגד ישראל בפטרונות ובכפיה תרבותית – אך דווקא כאן נוכל לבטוח בעצמנו שמדובר בהצלה של הנוער הפלשתיני משטיפת-מוח, שהיא אסונית קודם-כל כלפי העתיד של אותם ילדים עצמם.

עתונות ותקשורת המונים. יתקיים חופש עתונות, כולל הפצת עתונות ישראלית וכן עידוד של חילופי-דעות חפשיים, הן בקרב הפלשתינים והן בהשתתפות בני-שיח ישראלים. ברדיו ובטלויזיה הפלשתיניים לא ישודרו תכנים  שקריים ומסיתים – אך תהיה אפשרות לדיונים מדיניים, כולל ביטויי אופוזיציה - ולצורך זה, גם תהיה הכנה מספקת של טיעוני-נגד מטעם מדינת ישראל. 

חידוש הדיאלוג. יהיה עידוד ויוסרו המכשולים לקשרים חפשיים ומכובדים של קבוצות ושל יחידים בין תושבי ישראל ובין פלשתינים, למען הגברת ההיכרות ההדדית ומתן אפשרות לטיפוח ידידות אישית בין יחידים ובין משפחות.  לדעתי, יהיה מקום לראות בהיקף הממשי של השיח ההדדי שיתפתח, מבחן חשוב לצדקת התכנית הנוכחית.

זכויות מדיניות

אני טוען, כי מכלול הצעדים שהצעתי לעיל (פחות או יותר) הנם בגדר "המעשה הנכון" שיש לעשותו בכל מקרה בנסיבות הנוכחיות. מצד אחד, קשה לדעתי למצוא נימוקים מכריעים כנגד אותו מהלך; מצד אחר, אין בו, במהלך, התנייה לגבי ההסדר הסופי היציב ביחסי העמים שראוי להגיע אליו.

מה שהצעה זו כן שוללת, אלה הם פסבדו-הסדרים המבטיחים רק קשיים ומצוקה, כגון: הסכם טריטוריאלי עם אש"ף או סיפוח של גושים תוך השארת שטח ואוכלוסיה תחת תוהו ובוהו או גרוע מכך.

רק לאחר שתינקט ותבוצע בעקביות, מדיניות שתהיה מבוססת על העקרונות המתוארים כאן - נוכל לדעת שנוצר לפחות סיכוי הוגן לחיים טובים וראויים עבור כל אוכלוסיית ארץ ישראל.   לכן, אפילו אם יתברר חלילה כי נכזבו  התקוות למפנה חיובי עמוק במצב היחסים בין האוכלוסיות – הרי יישאר כהישג אדיר, עצם חיסול שלטון הכנופיות והפסקת הפגיעות והנזקים שהוא גורם לכל תושבי הארץ. או-אז, ההתמודדות עם אויבינו תימשך – אך לטענתי, בתנאים טובים בהרבה בהשוואה למצב הנוכחי.

לכן אני טוען כי אימוץ ההתנהלות האחראית המוצעת כאן, יהיה כדאי בכל מקרה – אף כי אני נותן סיכוי ממשי מאד דווקא להתפתחות עתיד של פיוס ושלום, שיקיף את רוב תושבי הארץ מכל העדות.

עדיין עומדת השאלה, מה בדבר הזכויות המדיניות של האוכלוסיה הפלשתינית. האם עלינו להבטיח להם מדינה בת-קיום בתנאים של שלום-אמת? האם עלינו להפוך את כולם אוטומטית לאזרחי ישראל? האם יש להפעיל קריטריונים לקבלת אזרחות ישראלית, ואם כן: מה יהיה עם אלה שלא יעמדו באותן אמות מידה? אולי בסופו של דבר אפילו תהיה בכל-זאת לפלשתינים מדינה נפרדת, של חירות וכבוד– כמובן בתנאים שאפשר לחיות איתם?

עלי להדגיש, כי אף כי מדובר כאן בשאלה חשובה ונכבדה – התשובה האפשרית עליה לא אמורה לשנות במידה חשובה את התכנית המוצעת כאן, בנסיבות הנוכחיות. ככל הנראה, אותן נסיבות לא ישתפרו מעצמן בטווח הזמן הנראה לעין – ולכן דרוש כי אנו מצידנו נפעיל מדיניות ראויה.

כאמור, תקוותי האישית היא, כי הפעלת המדיניות המוצעת תביא אותנו ואת הערבים ליחסים שיאפשרו לגרעין של דורשי-טוב ואוהבי-אדם בתוכם להשתתף בדיאלוג כן ואמיץ מול אנשים דומים אצלנו, זאת כדי לחפש ביחד, אולי גם להמציא, את ההסדר המדיני שיקדם רווחה,שוויון וחירות של כל המעורבים.

תקופת מעבר

הדעת נותנת, כי תהיה דרושה תקופת מעבר, שאני מתקשה להעריך את משכה, אשר בה ישראל אמורה לכפות את ההסדרים בשטח ברוח המוצע לעיל – אך ראוי לציין כי מבחינת רווחת האוכלוסיה הפלשתינית ואף זכויות האדם בתוכה, כפיה כזו תהיה שיפור גמור בהשוואה למצב הקיים עתה. 

ככל הנראה, משך תקופת המעבר יהיה תלוי בקצב ההצלחה של "ניקוי הרעלים" שהוחדרו בעוצמה רבה ובמשך תקופה ארוכה לנפשות של האוכלוסיה הפלשתינית על ידי מנגנונים נפשעים של תעמולה ושל "חינוך".

חשוב לציין, כי גם לחברה הישראלית במצבה הנוכחי  דרושה תקופת-מעבר של הכשרת לבבות, של התגברות על כעסים, שנאות, דעות-קדומות ופחדים כלפי האדם הפלשתיני, של הגברת האיכפתיות למצבו וגורלו, ואז גם – של הכרה באידיאלים של כבוד, שוויון וחירות שיש להשיג עבור כל תושבי ארץ ישראל. יש להשקיע מאמצים ומשאבים בעבודה זו עם עצמנו, שתיעשה במקביל לפעילות מול הפלשתינים.

חזון לישראל

אנשים שנחשפו לתכנית המוצעת כאן, הביעו ספק, האם החברה הישראלית מסוגלת במצבה כיום להתעלות לרמה הדרושה כדי לממש  תכנית זו כרוחה, לטובת הישראלים והפלשתינים. אכן: ההצעה הנוכחית מעמידה בפני עם ישראל אתגר לא-פשוט, וזאת כאשר ההתנהלות הציבורית, החינוכית והתקשורתית שאליה אנו נחשפים כיום, לא תורמת לכושרנו לעמוד בו; ואפילו להיפך: מגבירה בציבורנו הלכי רוח של נחיתות ויאוש.

כתוצאה מכך מתקיימת האפשרות להתיאש, ולבחור במדיניות של אפס-התקדמות או של תכניות-סרק – מה שישאיר אותנו על מסלול המוליך אל עתיד מפוקפק ביותר.

אני מציע לנו הסתכלות שונה בתכלית על הדברים: לא שהפער בין גודל האתגר ובין רמתנו כרגע יוליך לויתור על התכנית, אלא להיפך - זוהי הזדמנות אדירה להעביר את מצבנו הציבורי למהלך של קידום והבראה שהוא זקוק להם ממילא, גם לא בהקשר המדיני הגדול. במלים אחרות: הכנת החברה שלנו לאתגר הזה של אחריות לאומית, תרומם ותחזק אותנו לקראת קיום ערכי יותר, שיתרום לפריחתנו ולבטחון קיומנו.

ברור שקידום התכנית המוצעת יחייב שידוד-מערכות בתחומים חשובים: השלטוני-פוליטי, הצבאי-בטחוני, התרבותי-תקשורתי, הבינלאומי-דיפלומטי, סדר עדיפויות משקי-כלכלי ועוד.

מכאן עולה קריאה למי שיכול, ממקומו, לתרום לשיפור העוצמות של ישראל באותם תחומים, שלא ימתין להסכמה הלאומית על תכנית זו או אחרת – אלא יעשה את הדרוש למען העם. התפקיד של תכניתנו שכאן יהיה להצביע על הסיכוי שעילויה של החברה שלנו גם ישא פירות ממשיים במציאות הקרובה לנו.

תרומה לשיפור האוירה

אתמקד כאן בציון מספר צעדים במסגרת ההכנה הדרושה של החברה היהודית והישראלית לנוכח אתגרי התכנית.

יש להתחיל מייד ב"הכשרת הלבבות" שעליה דובר מבחינת היחס של יהודים לערבים ולפלשתינים; הרי ממילא זו טובה כשלעצמה, והיא תשפר את העתיד שלנו בכל מקרה.  דווקא דרוש שתכני ההכשרה הזאת שאותם מנינו לעיל, לא יהיו קשורים להשקפה פוליטית כלשהי, ואפילו לא לתכנית שכאן. קידומה יעלה ויחזק אותנו בכל מקרה.

אין לחכות לכך שהמימסד ייזום את המהלך הזה, אלא דרושה התארגנות של בעלי רצון טוב לפעול בקרב חלקי הציבור השונים.

יש להציע, לעתונאים ופרשנים, לפוליטיקאים, למורים, לדיפלומטים וכן למסבירי ישראל בחוץ, להבין שלא קיים ניגוד של ממש בין האינטרסים של יהודים ושל פלשתינים.   אין אפשרות שיהודים יחיו בטוב בעוד על ידם המוני פלשתינים נמקים בעוני ודיכוי. כך גם לא יתואר שפלשתינים יחיו בשפע ובשמחה כאשר ישראל מתדרדרת חלילה לאבדון. אמנם ברור שלא כולם חושבים כך – אבל אלה שהצליחו להבין זאת חייבים לתת לכך ביטוי.

עלינו להימנע מהתבטאויות שבהן "הערבים" או "הפלשתינים" או "המוסלמים" מתוארים, בהכללה שאין לה הצדקה במציאות, כאויבי ישראל. אויבי ישראל הם רק האנשים והארגונים הפועלים נגד קיומה. כאשר מצביעים על אויב,יש לציין בדיוק על מי מדובר.

אמנם מתוארים בהיסטוריה מאבקים ומלחמות של ציבור אחד נגד האחר – אך ראוי ללמוד לתאר מצבים כאלה כטרגדיה. יש מקום להצר על הנזקים, לבכות את הקרבנות, ואפילו להאשים את מי שנושאים באחריות – אך לחדול מלהטיל אשמה נצחית על ישויות ציבוריות שלמות.

כדוגמה לדברים, אני מציע לישראלים, גם אם אינם מוכנים לשאת באשמה על קשיי החיים של הפליטים הערבים, להבין כי בכל זאת מדובר באסון אמיתי שקרה להם, וכי עקרונית הערבים רשאים לציין אותו בגלוי.  במקביל, אני מציע לערבים, שבציון אותם אירועים, יבחרו הם להימנע משימוש במעשה-הזכרון הזה כדי להטיח האשמות נגד היהודים או כדי לבוא בדרישות.  לדעתי, רק בתנאים אלה יוכל להתקיים שיתוף של חלקי ציבור חשובים בזכירה משותפת של הטרגדיה, שלא תופרע על ידי התחשבנות הדדית המגבירה ריחוק.

זה נכון שבחברה הערבית ובמיוחד הפלשתינית, הקולות התומכים בדו-קיום, מושתקים במידה רבה - אך עלינו מוטל שלא להדוף את אלה ליאוש גמור, אלא לטפח אוירה שתעודד אותם לנצל הזדמנויות כדי להגיע לביטוי גלוי. 

ככל הנראה לי, הרי ככל שתצליח עבודת ההכשרה של הישראלים, ויגדלו מאור הפנים וההתחשבות שלהם כלפי הערבים – כך יצליח יותר המאמץ המקביל לפתח בקרב הפלשתינים את התקווה והרצון לחיות בשיתוף מבורך עם מדינת ישראל.

בנוסף, יש מקום לצפות כי מדיניות ישרת-לב ומרבת-רווחה לכולם, תוכל לעמוד כנגד התקפות תעמולתיות ודיפלומטיות שבוודאי יבואו מצד אלה שתלו תקוות בהצלחה של הארגונים הפלשתינים לקיים שליטה יעילה בידיהם.

דברים לסיכום

התוכנית המוצעת כאן לא באה רק לענות על צורך מדיני ובטחוני אקטואלי, אלא, דווקא בשל האתגר הגדול שבה, קידומה מהווה הזדמנות לחידוש פניה של החברה הישראלית, כזה הדרוש לה בדחיפות בכל מקרה.

הכותב מקווה למצוא תמיכה בגישה המוצעת, הן בקרב ישראלים והן בציבור הפלשתיני.

מתוך הדיון שלמעלה, אסכם כאן את עיקר הרעיונות שבהן המאמר הנוכחי מתעמת עם הקולות המקובלים ביותר על כל חלקי התקשורת הכתובה והאלקטרונית, על כל המפלגות, וכמעט על כל הוגי הדעות העוסקים באקטואליה.

§      אין צורך, ואף אין אפשרות, לגבש כיום "פתרון" לגבי ההסדר המדיני הסופי שיחול בארץ ישראל. לעומת זאת, יש לעשות צעדים נועזים שיוציאו אותנו מהסטטוס-קוו על בסיס של תכנון מושכל, שעניינו: עשיית המעשה הנכון לשעה זו.

§      לא נוכל להבטיח לעצמנו חיים של שלום, בטחון, רווחה  וצדק – מבלי שנממש בהקדם הלכה למעשה את אחריותנו על ארץ ישראל ועל מצב כל היושבים עליה.

§      לא קיים למעשה ניגוד-אינטרסים אמיתי בין הישוב היהודי על כל חלקיו ובין הערבים של ארץ ישראל. הסכסוכים נובעים מצרכים שאין להם דבר עם טובת האוכלוסיה.

§      אין לקבל שום הסדר המחלק את הארץ באופן המשאיר שטח, ובמיוחד אוכלוסיה פלשתינית, במצוקה נוראה, תחת שליטה של ארגונים עוינים ורצחניים או במצב של תוהו-ובוהו מייאש. 

§      המשך המצב הקיים הוא בלתי-נסבל. במקום לחכות למצבים שבהם ניאלץ להיכנס לשטחים, אולי בתנאים קשים - ראוי למצוא את השעה המתאימה כדי להגיע לשליטה מלאה על כל שטח הארץ.

§      ככל הנראה יש בקרב הפלשתינים רבים הרואים את הברכה בקיום מדינת ישראל ומודאגים מהתמשכות הסכסוך. בעיקרו של דבר, אלה מושתקים על ידי הפחד ואינם יכולים להתארגן. בלי ספק קיימים גם פלשתינים שכבר התיאשו מהתחברות להישגי ישראל, בגלל השלמת ישראל עם המשכיות שלטון הארגונים.

§      הסיכוי שלנו לעצור את טיפוח השנאה של פלשתינים לישראל, נמצא (1) באפשרות של שחרורם מן השליטה של המשטרים האנטי-ישראלים, (2) בהגנה על החינוך הפלשתיני מפני שטיפת-מוח של שנאה ומשאלות-מוות, וכן (3) בכך שננצל את שיגרת נוכחותנו בשטח כדי לפתח מגע ישיר ודיאלוג חפשי עם הרמה העממית באוכלוסיה.

§      מומלץ בתוקף לקיים חופש-דעות בשטחים, שיחול אפילו על רעיונות קנאיים ואנטי-ציוניים - בתנאי שהדוברים יימנעו מלשון-הרע ומהסתה לעבריינות. תהיה הגנה, גם בעזרת שירותי הבטחון, על מביעי דעתם - עד כדי סילוק הפחד מפני חשיבה וביטוי חפשיים.

§      יש לתקן, גם במוצהר, את הטעויות הקשות שנעשו בתקופה הקודמת של שליטת ישראל בשטח.  יימנעו בתקיפות קיפוח של התושבים, פגיעה בכבודם והפקרתם לשרירות לב של בעלי תפקידים (בין ישראלים ובין פלשתינים). בשטח תוקם נציבות תלונות נגישה ויעילה.

§      עקרון מרכזי מחייב, הוא שוויון-הערך בין אדם ישראלי ואדם פלשתיני – אך בשל העיוותים שנוצרו בינתיים, תידרש תקופת-מעבר עד למיצוי של מלוא השוויון הפוליטי.

§      בצד התקווה להשגת טרנספורמציה ביחסם של פלשתינים רבים לישראל וליהודים, יש להדגיש את הצורך לפעול במקביל גם בתוך החברה הישראלית, כדי להתגבר על דעות-קדומות ועל תוצאות הפחדים והכעסים, וכך להיות מוכנים יותר ליחסי פיוס ודו-קיום עם שאר תושבי הארץ הזאת.

§      אופי הזכויות המדיניות שיהיו לפלשתינים בעתיד, כמו ההסדר המדיני "הסופי" , לא נדונו  כאן.  הטענה היא, שלא ראוי לסכם נושאים אלה לפני שיתבררו התוצאות מביצוע המהלכים שהוצעו.  אולי רק לאור הנסיבות שיתקיימו אז, יהיה ניתן לגבש את המסקנות המדיניות - וזאת תוך דיאלוג חופשי עם הפלשתינים החפצים בשלום-אמת.

 

----------------------------------------------------------------------------------------------

מאמר זה עומד כאן לדיון ציבורי.  אשמח לקבל הערות, שאלות, השגות, הצעות,  וכן דברי ביקורת ומחלוקת.

אפשר לכתוב לי בכתובת asher.shlain@gmail.com .

בכוונתי להביא כאן דברים שיכתבו הקוראים - בתנאי שאלה יהיו "ראויים לדפוס" מבחינת לשון וסגנון.

במידת הצורך אוסיף תגובה משלי לדברים שיופיעו.

בנוסף לכך אני מעוניין להיות מוזמן למפגשים ושיחות על הסוגיות שעלו כאן, כולל הופעה בחוגים וקבוצות.

 

נכתבו בעקבות פרסום חזון האחריות הלאומית

 

דיאלוג של הודעות ב  FB--  אוגוסט 2015

 

למסע המדיני של שרה העצני-כהן -  אוגוסט 2016

 

פרסומים קודמים שנושאם קשור לכאן

 

אין "פתרון של שתי מדינות" -  11/12/2003

 

ההגדה של ארבעת ראשי שב"כ - 30/11/2003

 

"הסכם ג'נבה" ו"מפת הדרכים" -  29/10/2003

 

המחסומים בדרכים ובלבבות - מה לעשות - דצמבר 2003

 

מה בדבר ה"הינתקות"? – אפריל-אוקטובר 2004 

 

"עשו אהבה - עשו מלחמה" - דצמבר 2004

 

על דיאלוג ושלום - 22 באפריל 2005

 

"לא יהיה שלום ללא אהבה" -
קוים מנחים לדיאלוג יהודים-ערבים
- 22 באפריל
2005

 

המניפסט הדיאלוגי להפגשת יהודים וערבים בישראל - 22 במאי 2008  

 

פלישתראל   – 1999- 2001