אל חבריי בעמותת "בסוד שיח"

 

להלן שבעה מסמכים שהופצו בשעתו במפגשי פעילות בין החברים.

אמנם הם לא זכו להתיחסות של ממש בשעתם, אך כאשר אני מעיין כיום, אני בכל זאת מרוצה מתכנם ואופיים.

 

ואלה המסמכים:

 

(1) לאיזה  הישג  יש  להתקדם?

(2) שאלות  לשני  המחנות

(3) משאלות  באזני  שני  המחנות 

(4)  הצעה (א) להצגת עבודתנו

(5) מחשבות   על   גבולות   השיח

(6) הצעה (ב) להצגת עבודתנו

(7) "אני מאמין" למדינאי יהודי

 

לדף הבית של אשר שלאין              

לעיון חברי "בסוד-שיח" (1)

לאיזה  הישג  יש  להתקדם?      

התבקשתי להעלות על הכתב דברים שאמרתי במפגש האחרון בדבר מטרת פעולתנו.

אין טעם שנשמש בסך הכל כבמה לויכוחים בין ימין ושמאל, שבה כל צד מנסה לשכנע את משנהו איפה הטעות ואיפה הצדק.   מפגשי ויכוח כאלה התקיימו ומתקיימים. אולי באמת מישהו שוכנע בהם לשנות את דעתו - אני לא שמעתי עליו.   מה שידוע הוא, שויכוחים כאלה מסייעים בדרך כלל לכל צד לשכנע וללכד את חבריו לדעה. זה אולי טוב לכל צד - אך אין לזה דבר עם מטרתנו להגביר הידברות והבנה בין המחנות.

לדעתי עלינו לוותר במודע על הכוונה לשנות את דעת אנשי המחנה האחר בשאלות המרכזיות שבמחלוקת. מטרתנו צריכה להיות הגברת ההיכרות וההבנה בין המשתתפים.

העיסוק בשאלות הענייניות צריך להיות לא מתוך עמדה של "תראה כמה אני צודק ואתה טועה", אלא מעמדה של "תשתדל להבין איך אני רואה את הדברים ומה מביא אותי לכך, ואני אשתדל להבין אותך באותו אופן".

מה שיש להפגין הוא לא שכנוע עצמי ורצון ללמד את הזולת, אלא המון סקרנות לגבי נקודת ראותו וכן אמפתיה רבה לגבי רגשותיו.

"אני אצביע על ניגודים בין גישתי לגישתך לא כדי לבחור בגישה הנכונה, אלא כדי לזהות נושאים שבהם כדאי לנו להתחיל ללמוד זה על זה".

כאשר מתגלה ניגוד של ממש - לא נטשטש ונחליק אותו אלא נציין אותו ונתרגל לקבל זה את זה למרות הניגוד.

נראה לי שהרגשות הצריכים להדריך אותנו הם:

(1)    כנות: רצון אמיתי להגיע לאמת, לרבות פתיחות לטענות קשות של הצד האחר ואף גילוי-לב לגבי החולשות של הצד שלנו.

(2)    אחוה: מדובר בשיח בין בנים לאותו עם. חילוקי-דעות ורוגז שיש בינינו אינם מבטלים את האיכפתיות ההדדית.

(3)    כבוד: הזולת אינו נתפס כ"סתום" או "עיוור". אין שוללים זכות של מישהו להחזיק בדעות שיש לו. התופעה של השוני היא גירוי לסקרנות והתעניינות.

אוסיף עוד מחשבה. בסך הכל עיקר המחלוקת אינו בניגוד של אינטרסים, שבו צד אחד רוצה להרויח על חשבון האחר;    להיפך: כל צד בטוח שהוא פועל לטובת הכלל, והוא מגן גם על האחים היריבים לו פוליטית, אפילו אם אלה לא יודעים להעריך זאת...

משמע: מדובר פה על מחלוקת "לשם שמיים" שצריכה ויכולה להתנהל באהבה ורעות.

לא בלתי אפשרי הוא, שכתוצאה מההתקרבות הנפשית וההיכרות הטובה יותר, מישהו ישנה את דעתו במשהו; אולי אפילו ייווצרו ניסוחים מוסכמים ושיתופי פעולה בתחומים שבהם חלקו קודם לכן - אך אין לכוון לכך את המאמץ.

 

לדף הבית של אשר שלאין              

 

לעיון חברי "בסוד-שיח" (2)

שאלות  לשני  המחנות

נמניתי על אלה שסירבו להגדיר עצמם לאחד משני המחנות, לא מפני אדישות לויכוח, אלא מתוך ראיית הסיבוך במצב, והכרה שיש יסוד של ממש לטענות של כל צד כמו לסתירתן על ידי הצד האחר.

גם אם לא נשכנע זה את זה בעיקרי הענינים שבויכוח, איננו מוותרים על בירור והחלפת דעות, הן כדי לבדוק את עצמנו והן כדי לאפשר לאחינו להבין ללבנו גם אם לא יקבל את דעתנו.

שאילת שאלות (בטון ענייני וסקרני) היא דרך מעולה לתקשורת, והיא עדיפה על "מסירת הודעות" לצד השני על מהי האמת ואיפה הצדק...

אני מעלה פה על הכתב ניסוחים משלי של שאלות בסיסיות לכל מחנה.

יתכן כי ניסוחים אלה מאפשרים התחמקות לצדדין - אך הם יכולים לשמש גם הזדמנות לגילוי לב ולהפגנת כוונה לקיים דיאלוג רציני.

שאלות ל"ימין":

והיה ודעתכם ניצחה ומדינת ישראל תחזיק בכל השטחים, מה יהיה מעמדם של הערבים? (אזרחי ישראל? אזרחי מדינה ערבית שכנה? טרנספר? מוגבלי זכויות? אוטונומיה כפופה? או מה?) כמה זמן זה יחזיק מעמד? איך יקבלו זאת הערבים? איך יגיבו מדינות אחרות? מה נעשה אנו?

לכאורה אלו שאלות ברורות; או - שמא משהו לא בסדר עם השאלות האלו?

שאלות ל"שמאל":

והיה ודעתכם ניצחה, ומדינת ישראל תפנה את השטחים, ומדינה פלשתינית תקום תוך חתימת הסכם שלום עם ישראל, כולל הסדרי פירוז; והיה ולאחר זמן (אולי עקב שינוי פוליטי במדינה הפלשתינית) יופרו הסכמי הפירוז, ייאגרו אמצעי לחימה ויינתן מעבר לצבאות ערבים ומוסלמים - וזאת בינתיים ללא שום התקפה על ישראל - האם תוכל ישראל להגיב צבאית באיזה שלב? איך יקבלו זאת הערבים? איך יגיבו מדינות אחרות?

שמא מובטחת דרך מדינית להתגבר על האיום?

במקרה של מלחמה חדשה שננצח בה - מה יהיה מצבנו אז?

איך אפשר להעריך מראש את הסיכוי להיקלע להתפתחות כזו?

האם תהיה למיליוני הפלשתינאים שמחוץ ל"שטחים" ולישראל השפעה על הסיכוי לכך?

לכאורה אלו שאלות ברורות; או - שמא משהו לא בסדר עם השאלות האלו?

 

 

אכן, למדנו לדעת שיותר קל לשאול ולבקר מאשר לענות ולהגן.

אני מודה שלקחתי כאן את התפקיד הקל יותר.

עם זאת אני מבקש שלא יענו על השאלות בשאלות נגדיות - זה יחטיא את כל העניין.

האם איננו מוכנים להתאמץ ולהתמודד עם שאלות קשות שהופנו אלינו, בתקווה שגם הצד השני יעשה מאמץ דומה מצדו?

מה תהיה התוצאה של תהליך זה? - אני למשל סקרן ומצפה בקוצר רוח כדי לדעת.

 

4.5.1994

 

לדף הבית של אשר שלאין              

 

לעיון חברי "בסוד-שיח" (3)

משאלות  באזני  שני  המחנות    

אף שלא הגדרתי עצמי לאחד המחנות, יש לי דעות, ומתוכן אני מבקש להציע לכל מחנה לשקול נקיטת עמדה, שבדרך כלל מייחסים אותה למחנה האחר.

להערכתי, אם יאמץ כל מחנה את הצעתי, כי אז הוא ישרת טוב יותר את מטרותיו העיקריות, גם תגדל ההבנה בתוכנו ואולי תהיה זו תרומה לשפור מצב הכלל.

באזני ה"שמאל":           האם השלום "חיוני לקיומנו"?

מזמן לזמן מביעים אנשי שמאל בויכוח הפנימי את הרעיון שהשלום הוא הכרח קיומי למדינת ישראל - ומשתמע מכך שללא שלום, כל המפעל הציוני עומד לפני חיסול.

אמנם להערכתי שלי, דעה זו אינה מבוססת כלל וכלל, אך לא התכוונתי לעורר כאן ויכוח והנמקות "בעד" ו"נגד" לגבי הערכת המצב לגופו של ענין.

מה שאני מבקש לטעון כאן הוא רק זה, שבעצם הטיעון של חיוניות השלום אנו מוסרים את גורלנו בידי אויבינו.

כדי לקיים איבה, מספיק שצד אחד יחליט להילחם; לשלום דרושה הסכמת כל השותפים.

לכן אין בידי המעונין בשלום שום אמצעי בטוח למניעת איבה.

לעומת זאת, הצד שהחליט כי שלום אמיתי לא יקום - הצלחתו בכך מובטחת.

אני מציע להסכים כי גם אם נניח שהצד הערבי מוכן עקרונית לעשות שלום, בכל זאת אם יוכל לבחור, יעדיף את אי-התקימותנו בארץ על המשך קיומנו.

לכן, מי שאומר שהשלום חיוני לקיומנו, כאילו אומר לערבים: "אם תאפשרו שלום, תספקו צורך קיומי של ישראל - אבל אם תתעקשו שלא להשלים, מובטח לכם כי ישראל עתידה לעבור מן העולם".

מסתבר, שאם הערבים יעשו אתנו שלום של אמת, יהיה זה רק בתנאי שהם לא יאמינו שאפשר לחסל את קיומנו רק על ידי מניעת שלום.

האם השמאל תורם לשלום היקר לו בהציגו אותו, גם באזני אויבינו, כחיוני לנו?

באזני ה"ימין":              הערבים סבלו עוולות בכיבוש

המושג "כיבוש" אינו מקובל על אנשי ימין כתיאור צודק לנוכחותנו בשטחי המולדת.

אני מתייחס למושג הכיבוש לא כמתאר (לשלילה) את לגיטימיות החזקתנו בשטח, אלא כמבטא את המצב שאליו נקלעה בפועל האוכלוסיה הערבית. אם תמצאו לכך מלה מוצלחת יותר - בבקשה. מה שחשוב - זו ההכרה כי הטיפול בערבים היה לא רק מוטעה (שלזה יסכים הימין מן הסתם) אלא גם, במקרים רבים מדי, מעוול.

דרישה להתנהג בצדק בארץ-ישראל אינה עומדת כמובן בניגוד לזכותנו על הארץ.

להיפך: דווקא מי שרוצה להישאר בשטח לאורך ימים חייב להקפיד על יחסים הוגנים עם כל האוכלוסיה.

כיום משמשים ממצאי "בצלם" וגופים דומים כנשק פוליטי נגד עמדות הימין.

אינני קורא לימין לאמץ את הדעות של גופים אלה.   אני אישית לא מתרגש מצעדים חמורים שיש בהם צורך בטחוני או באים בתגובה שקולה לאירועים מאיימים.

אינני נבהל ממעצר מינהלי, מגירוש חשודים ואפילו מ"ענישה סביבתית" - אם אלה נעשים ברגישות הדרושה.    אני נבהל מאד מהפקרת התושבים לשרירות-לב עד התעללות של בעלי תפקידים, אנשי צבא ומג"ב. אני נבהל מהתגרויות ונזקים מצד אותם מתנחלים המבטאים שנאה וזלזול באדם הערבי. אני מתבייש במעשי גזל, אלימות ופגיעה בכבוד אישי.   אין לחפות על אלה המכתימים אותנו במעשי פשע ואוולת.

אני קורא ל"ימין" להצטרף לעמדה זו ולפעול להגנה על התושב הערבי מפני עוול.

מי יודע איך היו פני הדברים אילו היינו רגישים לנושאים אלה הרבה יותר מוקדם.

4.5.1994

לדף הבית של אשר שלאין              

 

לעיון חברי "בסוד-שיח" (4)

הצעה (א) להצגת עבודתנו

מחלוקת הימין והשמאל

חלוקת העם למחנה ימני ומחנה שמאלי היא תופעה כלל-עולמית. בכל מקום וגם אצלנו יש לה משמעויות בתחומים שונים: חברתי, כלכלי, תרבותי, מדיני.

כיום רגילים ליחס את המונחים "ימין" ו"שמאל" בעיקר לתחום יחסי החוץ של המדינה, ובמיוחד - ליחסים עם הערבים, למידת הנכונות לעשות ויתורים בתהליך המדיני, ולהתיחסות להחזקת שטחים מאז 1967.

העבודה שתתואר כאן מתרכזת בעיקרה במחלוקת זו.

כאשר בוחנים את הניגודים בין "מחנה הימין" ו"מחנה השמאל", מגלים שהם מקיפים את מרבית העם, והם חריפים ויסודיים.

יש בין המחנות הבדלים בהערכת המציאות המדינית והצבאית: מה יכול לתת בטחון? האם החזקת השטחים היא נכס או נטל על הבטחון? עד כמה אפשר להאמין לאויבים? איזו השפעה תהיה למעצמות חוץ? עד כמה ומאיזו בחינה נוכל לסמוך על כוחנו? מהו כוח הסבל של עמנו? על אילו מנהיגים אפשר לסמוך? מה מחכה לנו בעתיד?

מתברר, כי נקודות הראות של המחנות השונים נבדלות לגבי רבים לא רק בשיפוט המציאות, אלא גם, ואולי בעיקר, בערכים יסודיים, בעקרונות חיים.

הויכוח נסב על חזון העתיד הרצוי, על יעוד של אדם ושל עם, על מוסר וצדק, על מהי התרבות הראויה, אורח החיים ההולם, על תפקידו של כוח עליון, האם תפיסת דת ישראל וההלכה צריכים לחייב אותנו, או להיפך - האדם הנעלה הוא דווקא הדבק בחילוניות? על המשמעות של לאומיותנו, מה זה להיות יהודי, האם יש לאדמת הארץ חשיבות מעבר להיותה מקום אפשרי לבני אדם לחיות עליו.

המחלוקת היא בעצם על טעם החיים ממש, על דברים היקרים לכל צד כאשר עמדת הצד האחר מהווה איום מרגיז.

"בסוד שיח" כמסגרת מפגישה

והנה, אצלנו בעמותת "בסוד שיח" יושבים אנשים ונשים משני המחנות ומשוחחים במסגרת משותפת.

איך מתנהל מיפגש?

יש שיח של איש בתורו ויש גם קריאות ביניים, לפעמים נשמע דיבור נרגז ומריר עד כדי הרמת-קול, לפעמים חווים המשתתפים נתק המביא לאיבוד העניין, לפעמים נאמרת מלת בדיחה המביאה צחוק כללי.

ניירות-עמדה ומכתבים של המשתתפים עוברים מיד ליד, תגובות נאמרות ונכתבות.

מתקיימות סדנאות בהנחייה מקצועית, ישיבות עבודה, חוגים ואסיפות כלליות.

מה תוכן הדברים?

החל בהצגת עמדות, קושיות והבהרות, פולמוס חריף ואף בוטה, ובאותה מדה מאמץ לגלות את המשותף. המשתתפים מוסרים וקולטים מידע, אך גם מרגישים חופש להביע רגשות, ולפעמים אפילו להטיל חשדות; משתדלים לגבש במשותף עקרונות להתיחסות אל האחר, ללמוד ביחד דרכים יעילות לקיום דו-שיח; מתקיים תירגול של טכניקות דיאלוגיות, מנהלים דיונים ומקבלים החלטות בעניני הארגון לרבות בחירת גופים פועלים, וכן תכנון פעולות משותפות לחברים ומול הציבור הכללי.

קשר פתוח

כאמור: אנשי ימין מול אנשי שמאל - וזאת לא מתוך כוונה להיות המנצח, להציג את האחר ככלי ריק, לטפוח לעצמך על השכם ולהוכיח לציבור עד כמה הצדק הוא אתך.

הכוונה העיקרית היא לקיים קשר פתוח; אתה מנסה הן להבין את זולתך והן לעזור לו להבין אותך, גם ללמוד מהזולת וגם לאפשר לו ללמוד ממך - הכל כדי לשמור על המשותף היקר מפני הרס.

הקשבה אמיתית

לא כל אחד ימצא כאן את מקומו. מי שאהבתו לבני עמו באשר הם, גוברת על הכעס והתסכול שהם גורמים לו - זה מקומו. מי שמעדיף שלא לשמוע את יריביו המדיניים כדי שלא ירגיזו אותו או כדי לא לבזבז את זמנו - ודאי שלא ימצא עניין במפגשים ממין זה.

מה שמאפיין את המשתתפים הוא זה, שאף כי עמדותיהם מוגדרות וברורות בנושאים שבמחלוקת - אינם בטוחים לחלוטין מראש שהם צודקים בכל דבר ועניין. הם מוכנים לבדוק את עצמם, ואינם סבורים שהקשבה לזולת אינה דרושה אלא רק כדי להראות לו איפה הטעות שלו...

המשתתף במסגרת "בסוד שיח", גם כאשר נראה לו שהוא מודרך על ידי עקרונות מוצקים וצודקים - מוכן הוא להקשיב לדעות המערערות על עקרונותיו, וזאת - מפני שהן שייכות לבני שיח שהוא בוחר לכבדם, ואף מצפה שהם יכבדו אותו כאשר הוא מערער מצדו על עקרונותיהם.

המאמץ להיות סובלני

עקרון הסובלנות, אין פירושו התפשרות לגבי מה שאתה מאמין בו; פירושו: השלמה עם קיום אמונות נוגדות, ובעיקר: החשבה רבה של כבוד הזולת.

כאן עוסקים בטיפוח רשות הרבים הרוחנית, מבינים שהיא מתקלקלת כאשר בעימות רעיוני חורגים מן המחלוקת העניינית - קשה ככל שתהיה - וגולשים לעבר זלזול והשמצה - שלא לדבר על הפחדה אישית ורדיפה.

הנכונות להתאמץ כוללת גם גילוי של אומץ מול סיכונים. הפעיל בעמותה מוכן להסתכן ביצירת הזדמנות להשמעת דעות שהוא לא רק שולל, אלא אף פוחד מהתפשטותן.

הוא לא יסתום את פי היריב, גם נוכח הסיכוי שהלה ישפיע על הציבור לכיוון מדיניות גרועה ומוטעית; בוודאי לא יכפיש את היריב כדי לנדותו ולשתק את ההקשבה וההתיחסות הרצינית לדעותיו.

התפתחות אישית

ההחלטה לפעול במסגרת עמותת "בסוד שיח" איננה קלה ופשוטה כל עיקר.

ההרגלים שרכשנו בהיותנו חלק מן החברה הישראלית אינם מבטיחים שננהג בדרך המתוארת כאן בתור דבר המובן מאליו.

להיפך: לכל אחד מאתנו יש מן הסתם הרגלים בלתי סובלניים.

גם התנהגות מרגיזה של בני הפלוגתא שלנו מזעזעת לא אחת את יכלתנו להיות סובלניים בעצמנו.

כדי לפעול לפי עקרונות "בסוד-שיח" עלינו להכשיר את עצמנו.

זה אומר: עיון בצוותא , גם תרגול רב, ואף בחינת איש על ידי רעהו - לא רק בנושאים הציבוריים שעל הפרק - אלא קודם כל באשר לדרכי תקשורת ובירור.

כך אנו נעזרים בחברינו לעמותה ובביקרתם, גם לשם תיקון ליקויים בתיפקודי השיח שלנו ולשם צמיחת יכלתנו להיפתח.

תהליכים אלה הם לעתים קשים ומכאיבים. אך לא פחות מזה הם תורמים לצמיחתנו האישית, ויש בהם גם מה שמרומם את הנפש.

ס י כ ו ם

פעילותנו נסבה על הניגודים החריפים בין "מחנה הימין" ו"מחנה השמאל" המדיניים שבתוכנו. לגבי רבים הם מתבטאים בנקודות ראות ערכיות ועקרוניות מחד - ובהערכות מעשיות של המציאות מאידך. הויכוח נסב על חיזוי ועל חזון, על יעוד, מוסר ותרבות, על משמעות וטעם החיים הלאומיים, כאשר עמדת הזולת נראית לכל צד כמאיימת על דברים היקרים לו.

"בסוד שיח" היא מסגרת לשיחה בין שני המחנות: איש בתורו וגם בקריאות ביניים, לפעמים גם רוגז ומרירות, נתק ואיבוד עניין, לפעמים בדיחה וצחוק כללי.

דיונים במפגש, ניירות-עמדה ומכתבים, סדנאות, ישיבות עבודה, חוגים ואסיפות.

תוכן הדברים: עמדות ומידע, פולמוס, מאמץ לגלות את המשותף, הבעת רגשות, ואפילו חשדות, גיבוש עקרונות מוסכמים, לימוד ותירגול דרכי דו-שיח, פעילות ארגונית, פעולות משותפות.

והכל לא מתוך כוונה להיות המנצח, לזלזל באחר, לעודד את עצמך ולזכות בתמיכת הציבור - אלא לקיים קשר פתוח, להבין ולהיות מובן, לאפשר למידה משני הצדדים, לשמור על המשותף היקר.

כאן המקום רק למי שאהבתו לבני עמו מכריעה את כעסו עליהם. לא ימצא עניין במפגשינו מי שמעדיף לשמוע רק דברים שאינם מרגיזים.

בני השיח מוכנים להקשיב כל אחד לערעור על עקרונותיו, בעיקר מתוך כבוד הדדי.

אף שעמדות המשתתפים מוגדרות וברורות - אינם בטוחים לחלוטין שצדקו בכל דבר ועניין, והקשבתם מביעה נכונות לבדוק את עצמם.

הסובלנות אינה התפשרות על אמונות, אלא השלמה עם קיום אמונות נוגדות והחשבת כבוד הזולת; משמע: טיפוח רשות הרבים הרוחנית ושמירתה מקלקולים של זלזול והשמצה, כמו של הפחדה ורדיפה.

הפעיל מוכן להסתכן ולאפשר השמעת דעות שהוא פוחד מהתפשטותן; הוא לא יסתום פיות ולא יכפיש את היריב גם נוכח הסכנה של שיכנוע הציבור למדיניות גרועה ומוטעית.

ההחלטה לפעול בתוך "בסוד שיח" נוגדת את ההרגלים שרכשנו בחברה הישראלית; הגם שהתנהגות המחנה היריב מרגיזה לא מעט. אנו מכשירים את עצמנו בפעולות של עיון, תרגול, בחינה הדדית - הן בנושאים הציבוריים והן לגבי דרכי התקשורת עצמן.

החברים עוזרים לתיקון תיפקודי השיח שלנו ולצמיחת יכלתנו להיפתח. זה גם קשה וגם מרומם את הנפש.

 

29.10.95

לדף הבית של אשר שלאין              

 

לעיון חברי "בסוד-שיח" (5)

מחשבות   על   גבולות   השיח          

 

בהמשך לדברים שנאמרו בכנס ב"יד טבנקין" אני מעלה על הכתב את השקפתי האישית על ההיקף הראוי לדיאלוג שעמותתנו צריכה לטפח.

אני מודע לכך שיש רבים המתנגדים לדעתי בחזקה, ואין לי אלא לבקש ולקוות כי אזכה להקשבה רצינית ולתגובה ענינית גם מצד הנרתעים מקיצוניותי - ברוח תרבות השיח האפיינית לנו. אני מודע בהחלט לסיכונים הכרוכים באימוץ עמדתי, אך אני ממליץ על גישה אמיצה - במיוחד לאור הסיכון שיש גם בעמדות החולקות.

מובן מאליו שבכל ענין מעשי אקבל עלי את ההסדרים שעליהם יחליטו החברים.

נגביל את ה"איך מדברים" ונשאיר חפשי את ה"מה אומרים"

כל משתתף בשיח אצלנו רוצה לקבל מזולתו הבהרה, על מדוע הוא מחזיק בדעה שלו, מדוע הוא אישית בחר בדרך הפעולה שלו.

במקביל, אנחנו מבקשים להעביר לזולתנו את תמונת מחשבתנו, ערכינו, רגשותינו כדי שידע מי אנו באמת, ויבין אותנו גם כאשר אינו מסכים עמנו כלל.

במסגרת זו, אני מציע, כי נקפיד על הסגנון, על הסדר, על ההקשבה - ולא נקפיד על התוכן. זאת מפני שהסגנון והסדר קובעים את התנאים לעצם קיום הדיאלוג, בעוד על התוכן של דברי הזולת איננו יכולים לדעת עד שהלה ישמיע אותם. אם לא ניתן את החופש לבטא כל תוכן - יהי אשר יהי - לא נוכל להבין מה באמת חשוב לזולתנו, מה מפעיל אותו, מה מפריד אותו מאתנו, ומה בכל זאת נשאר משותף באמת.

לא צריך להשיג הסכם או פשרה במחלוקת

אני עד למאמצים, שחלקם אף נשאו פרי, לגבש ניסוחים מוסכמים בין השמאל והימין, אך התרשמתי כי ההצלחות שהושגו, התבססו

- על אי מתן ביטוי דווקא לסוגיות החשובות לכל צד,

- על ויתורים שהנציגים מכל צד היו צריכים להצדיק כל אחד באזני חבריו,

- על עמימות בניסוחים המוסכמים, שאיפשרה לכל צד לתת להם פירוש נוח לו.

אמנם למסמכים משותפים היתה הצלחה תקשורתית מסוימת שהאירה קיומו של רצון טוב, אך אני חושש כי בהמשך, עלולה פוריות נמוכה של דרך זו להגביר יאוש מדיאלוג.

לכן אני מוותר מראש על השגת הסכם או פשרה כמבחן להצלחת פעולתנו.

לטעמי: הלואי ונוכל למצות את ההישגים של פתיחות והבנה - גם ללא כל הסכמה - ולא נתנה את נכונותנו להידבר, בכך "שהצד השני יסכים לעקרונות מסוימים" שהאידיאולוגיה שלנו מחייבת - מלבד כמובן העקרון של שיח פתוח וכן.

מה נדרוש מאחרים ומה מעצמנו

אנחנו לא נפגשים כדי לשמוע נאומים של המחנה שלנו או של המחנה היריב - לזה יש הזדמנויות אחרות די והותר. בתרבות השיח שכבר גיבשנו קשה לנו לשמוע סיסמאות פלקאטיות, ונבקש ממי שהסתבך בכאלה לעבור לטון אישי ועניני.

לדעתי חשוב שכל אדם יוכל להביע את אמונותיו ואת רגשותיו כפי שהם - כאשר הוא משקף את דעתו שלו, את חוויותיו, את צרכיו ומשאלותיו; זאת בתנאי שהוא מוכן גם להקשיב למסרים של הזולת, היריב הרעיוני, באותה מידת הקשבה שהוא מבקש לעצמו.

לכן אני מציע כי נחייב כל מי שבא לדבר בכינוסינו להישאר ולהאזין לתגובות.

מאידך, עלינו להיות מוכנים להקשיב לדברים קשים ומרגיזים.


 

לטעמי זה בסדר גמור להתרגז ולהתמרמר על מה שאנו שומעים, וזה גם בסדר להגיב בחריפות ולבטא את הכעס והתסכול שנגרמו; אך יהיה זה כלל לא בסדר "לשבור את הכלים" מרוב אכזבה ויאוש ולנתק את הדיאלוג.

הייתי מצפה שגם אם השיח "התפוצץ" בשל מחלוקת קשה, ואפילו התגלגל לריב מכוער - תימצא הדרך לחדש את השיח בהנחיה טובה לגבי סגנון וסדר (בלבד) - כי זהו בדיוק טעם הקיום של "בסוד שיח".

זה לא קל לאף אחד; ככל הנראה אי אפשר לדרוש זאת מכלל הציבור; אך לדעתי אנחנו צריכים להוסיף ולפתח את היכולת לתקשר בדיוק כך, לא פחות מזה.

מה נהיה מוכנים לשמוע ומה לא

חופש הביטוי צריך להיות נרחב. עלינו להיות מוכנים לשמוע האשמות אפילו בלתי מוצדקות; בוודאי - ביטויי זעם, אך גם דברי שנאה אם כך הדובר מרגיש; דברי פסילה והבעות חשד, התחשבנות על פרשיות מן העבר, תחזיות מבהילות לגבי העתיד - הכל הולך. אל "נחזיק בבטן" אם זה באמת מה שאנחנו מאמינים או חשים.

"אני כועס עד מחנק", "אני רואה בכם ממש אויבים", "אתם רק מעמידים פנים", "אתם גרמתם לאסון הזה", "כרגע אני מלא שנאה/בוז לכם ולמה שאתם מייצגים", "כמה אתם בורים, אתם לא יודעים על מה אתם מדברים", "אני לא מבין את הטמטום הזה שלכם", "אני חושב שאתם מוליכים אותנו באף", "אתם מוציאים את עצמכם מחוץ לציבור/לעם", "אני רואה במעשיכם בגידה/רשע", "איני מוכן לשאת על מצפוני את מעשיכם" - אלה כולם משפטים קשים שאנו מעדיפים שלא נגיע לשמיעתם אצלנו - אך כולם הם לדעתי משפטים קבילים בדיאלוג, בתנאי שהם מבטאים אמונה, חויה, רגש אישיים של מי שאומר אותם, גם בתנאי שהוא מצפה לשמוע התיחסות כנה לדבריו.

מה לא הייתי רוצה לשמוע בשום פנים? (וגם על זה לא הייתי "מפוצץ" שיח) - "אין לנו על מה לדבר", "חבל על הזמן והמאמץ להקשיב לכם", "אני מוכן להשתתף בדיאלוג רק בתנאי שנסכים על הנחות משותפות", "התנועה שלי/ההלכה/אישיות חשובה אינה מרשה לי לתקשר אתכם בענין זה", "אמרתי את שלי וזהו זה"...

עם מי ראוי לדבר ועם מי לא

אני מציע כי נהיה מוכנים לדבר עם כל מי שמוכן להשתתף בתרבות השיח שלנו ויהיו דעותיו המדיניות, תרבותיות או מוסריות, אשר יהיו, ויהיה הוא קיצוני לצד כלשהו.

כדי לחדד: אני מציע פתח לשיח עם אחינו, גם כשהוא בקצה הדוגל בגירוש ערבים או במדינת הלכה מיד; גם כשהוא דוגל בניתוק מהעם היהודי או בעזרה פעילה לארגון מחבלים.

אפילו הוא עובר על החוק - ואני אעשה הכל כדי שייענש - אני מוכן עקרונית גם אז ליצור הזדמנות של שיחה אתו - כאשר הוא מקבל את ההליכים של "בסוד שיח".

אינני מוכן לשוחח עם מי שבא להטיף לי מבלי רצון לשמוע מה אני יודע ומרגיש, או שאינו עונה לשאלות, או שמדבר בשם רעיון או מנהיג ומסתיר את דעתו שלו.

איך אני מעריך את הצפוי ומה אם טעיתי בכך

מדיניות הדיאלוג המשתמעת פה היא בעקרון כזו של שרידת השיח תחת אילוצים קשים.

עד כמה אמנם ילך וירע מצב היחסים בקרב עמנו?

אני נותן סיכוי רב לכך שלא ניאלץ לעמוד בפועל במלוא הקשיים האפשריים, ועצם האפשרות לתקשר גם בתנאים מחמירים תתרום בסופו של דבר להפשרת האוירה.

ואולם, אם בניגוד להערכתי יקרה הרע מכל, והפערים בין המחנות יעמיקו ללא אפשרויות כלשהן של פשרה ושותפות - או אז תגבר החשיבות של "בסוד שיח" בתור אחד המקומות היחידים שבהם יתקיים שיתוף מסוים בין חלקי העם.

אני נמנה על אלה המחשיבים קיומו של מקום כזה אף אם חלילה יגברו השנאה והיאוש על כל תקוה וחסד, גם אם ניאלץ לקיים את תקשורתנו הפתוחה במקביל לאירועים של התנגשות אלימה נרחבת, גם אז.

11.12.1995

לדף הבית של אשר שלאין              

 

לעיון חברי "בסוד-שיח" (6)

הצעה (ב) להצגת עבודתנו

לפי תוכן שידור בפנת "בואו נדבר" ב"ערוץ 7" 10.3.96


לדעתי, רבים - אולי רוב - מאלה הבאים לפעילות "בסוד שיח", מונעים על ידי רגש גלוי או סמוי של אהבה, גם אם לא כולם יודו בזה.

כוונתי היא לאהבת הזולת, אדם ויהודי - וזה כולל יריבים מרים, כאלה המשתיכים למחנה האחר, מחנה מרגיז כל-כך, שכל כך טועה לדעתנו, שכל-כך מזיק למדינה ולעם שלנו.

כן: אהבה - עם הכעס, עם התיסכול, עם החשש הכבד ממה שהיריבים האלה מייצגים.

נכון שיש גם אינטרס לאומי וקבוצתי, ואפילו אישי, בקיום של דיאלוג בין חלקי הציבור.

סוף סוף יש הגיון בהתייעצות של בעלי נקודות ראות שונות, חשוב להגיע להסכמים מעשיים, יש זכויות של הרוב ויש זכויות למיעוט - לכן  יש טעם בשיח בין יריבים - כמובן גם  בהעדר רגשי אהבה.

אכן, שיח כזה מתקיים בפורומים שונים, כגון בכנסת ובתכניות של ויכוח בתקשורת המשודרת.

בפגישות של "בסוד שיח" אני מוצא משהו יותר מזה. ישנה אוירה של  שיתוף.

ישנה סקרנות-אמת לדעת: מה מרגיש האחר? "מאיפה הוא בא?", למה הוא כזה?

ובתוך כך, אתה מתחיל לתהות: איך  אני מופיע? מה הרגש  שאני משדר? בעצם - מה באמת אני מרגיש? מאין באמת אני בא?

זה נהיה חשוב לי שיבינו אותי. זה הופך יותר חשוב מאשר להגיע להסכם.

באמת: קשה להסכים על המדיניות הציבורית הנכונה, אבל - מתגלים הרבה דברים המשותפים לאנשים שונים.

זה מתחיל בהסכמות על דרך הפעולה של "בסוד שיח", המסגרת המשותפת,  וזה מתגלגל להסכמות על כמה וכמה ערכים משותפים.    מתפתחות היכרויות והערכה הדדית.

פתאום נראה לך, שיש אנשים מהמחנה האחר, שראויים להיות חברים אישיים שלך - אולי יותר מכמה אנשים שהם שותפים נאמנים לדרכך, לאמונתך הציבורית והפוליטית.

למען האמת, לא כל אחד מוצא את "בסוד שיח" כמסגרת מתאימה לפעילותו.      

לדעתי, דרושה התפתחות מסוימת כדי למצוא עניין בפעולה כזו. אנסה להסביר איך אני רואה זאת.

אנשים מבחינים בין טוב ובין רע.   בדרך הטבע הם משתדלים לדבוק בטוב ולהתרחק מהרע - שזה לא ידבק בהם.   המציאות היא, שלרובנו גם חסר בטחון עצמי בענין זה, ולכן כשאנו פוגשים במשהו שנחשב רע - אנו משתדלים להיבדל ממנו.

דרך אחת לעשות זאת, היא לצייר את הגבולות של עצמנו כך שישאירו את הרע בחוץ - אצל אחרים.  מי שפועל כך - אפילו אם הוא עצמו נהג פעם לדעתו בדרך רעה, הוא יגיד: "לא הייתי עצמי באותו זמן" - וזה כבר די לא נעים.

הרבה יותר נוח הוא כשאפשר לקשור את מה שרע בעיני - לאדם אחר.     אז: אני בסדר, זה הוא שאשם, שפגום, שטועה, שחורש רע, שמסוכן.

עוד יותר קל ונוח אם אפשר לשייך את הזולת "הרע" למחנה אחר, לאידיאולוגיה אחרת, לחינוך אחר, ואגב: לעם אחר, לאמונה אחרת.

כאשר אני משתמש בדרך זו, אני מקים סביבי, סביב חברי לקבוצה, חומה שתפריד אותי מטיפול ברע ובפסול בתור בעיה שלי.

החומה הזאת בנויה  מפחד - פחד מקשר עם הקשה והמר.

הנכונות להידבר עם יריבים קשים, יש בה מעין ויתור על המחיצה המגינה הזאת.

זה מחייב מידה של  אומץ לב אישי, שלא לכל אחד יש.

ככל שאנו מצליחים לפרוץ את המחסום הזה, מתרחשת  זרימה היוצאת מאתנו.

בזרימה זו אני רואה את האהבה.

אני סבור לפי זה, כי תנאי הכרחי לאהבת אמת - מכל סוג - הוא אומץ לב.

טוב לי שעמותת "בסוד שיח" נותנת לי - כמו לחברים האחרים - הזדמנות להביע את רגשותינו ורעיונותינו.

טוב לי שמצאתי חברים - ממחנות שונים - הנפתחים להקשיב.

לדף הבית של אשר שלאין              

 

לעיון חברי "בסוד-שיח" (7)

לאור דברים שהועלו בחוג הרעיוני ביום 14/4/96, החלטתי להביא לפני החברים מסמך שאותו ניסחתי לפני כמה וכמה שנים בעקבות מסמך שניסח בשעתו  אברהם לינקולן  בענין אחדות ארצות הברית.

" א נ י   מ א מ י ן "   ל מ ד י נ א י   י ה ו ד י

חשוב לי לסלק כל טשטוש בדבר הקו היסודי המדריך אותי בשדה המדיניות הלאומית.

אני חותר להבטיח את התנאים לקיום עמי, עם ישראל, ולהצלתו מסכנת חורבן העומדת בשער. כל תכנית מדינית חייבת להיות תואמת ביסודה למטרה עליונה זו.

ככל שיקדים לבוא גיבושה של סמכות לאומית חדשה בקרבנו, כך תקדים גם הפיכת כיוונו של התהליך המסוכן, שכיום הוא מגביר רפיון והתפרקות.

אם אמנם יש כאלה שהיו מוכנים לוותר על שמירת קיום עמנו, אם יתברר שלא יוכלו בו-בזמן להבטיח גם חברה מושלמת וצודקת - אני איני מסכים איתם.

אם אמנם יש כאלה שהיו מוכנים לוותר על שמירת קיום העם, במקרה שלא יוכלו בו-בזמן להבטיח את שלטוננו על כל חלקי ארץ-ישראל - אינני מסכים איתם.

העניין המרכזי של פעולתי ומאבקי הוא קיומו של עם ישראל. התכלית האמיתית של מאבקי אינה נמצאת בבעית המלחמה או השלום, לא בהחזקת שטחים או נסיגה מהם ולא בבעית הפלשתינים. תכלית המאבק אינה גם בבעיות של משק חפשי או מולאם, של שויון ופער, של דת ומדינה, או של שמרנות ומתירנות.

אילו יכלתי להבטיח את קיום עם ישראל על ידי חוזה שלום או נסיגה משטחי ארץ-ישראל או קידום זכויות הפלשתינאים - הייתי עושה זאת.

אם קיום העם דורש דווקא היצמדות לשטחים מוחזקים או כיבוש שטחים נוספים, או התכחשות לזכויות של ערבים - הייתי עושה זאת.

אילו יכלתי להשיג את הדרוש רק על ידי שביתת נשק מוגבלת או פינוי חלק מהשטחים - הייתי עושה בדיוק כך.

אילו יכלתי להבטיח את קיום עם ישראל על ידי הלאמת רכוש רב או העלאת מסי הכנסה ומכסות סעד או פיתוח של קואופרציה - הייתי עושה זאת.

אם קיום העם דורש דווקא מניעת התערבות בשוק החפשי או הקטנה של מסים ישירים וסובסידיות או צמצום של שירותים סוציאליים - הייתי עושה זאת.

ואילו יכלתי להשיג את הדרוש על ידי התערבות ציבורית חלקית בכלכלה או מתן שירותים למקרים מיוחדים או על ידי פער כלכלי מתון - הייתי עושה בדיוק כך.

אילו יכלתי להבטיח את קיום עם ישראל על ידי חיזוק הדת במדינה או חקיקה ברוח ההלכה או חינוך קפדני וסמכותי - הייתי עושה זאת.

אם קיום העם דורש דווקא הפרדת הדת מהמדינה או חקיקה חילונית או חופש התנהגות לנוער על פי נטיית לבו - הייתי עושה זאת.

ואילו יכלתי להשיג את הדרוש על ידי שמירת סטטוס-קוו זמני או התחשבות חלקית במסורת הדתית או חינוך חפשי בחלקו וקפדני בחלקו - הייתי עושה בדיוק כך.

כל מה שעשיתי ואעשה בענינים השונים - הרי זה במידה שאני מאמין שהדבר עוזר לקיים את עם ישראל מול הסכנה; ודברים שאני בוחר שלא לעשות - הרי זה מפני שאיני מאמין בתרומתם לאותו ענין.

אני אפחית באותה פעולה שלפי סברתי עשויה לפגוע בענין זה, ואגביר פעולה שאני מאמין כי קידומה תורם לתכלית המאבק הזה.

אני אשתדל לתקן שגיאות בשיקולי, כאשר יתברר לי שאלו הן שגיאות, ואני אסגל לי דעות חדשות, מיד כאשר יתברר שהן נכונות.

בכל זה אינני מתכחש לכך שיש לי השקפות אישיות, וביניהן: העדפת שלום, יחס לכל חלקי ארץ ישראל, צדק לכל בני אדם, שוויון חברתי, חופש יזמה, תכנון כלכלי, שמירת מסורת ישראל, מיעוט כפיה וריבוי אחריות מוסרית.

 

לדף הבית של אשר שלאין