אשר שלאין       

Company logo

 

 לדף הבית של אשר שלאין  

 

 

 

 

 

ירושלים בדין 

 

לפני כ-2000 שנה הוגש לבית דין של מעלה כתב אישום חמור כנגד ירושלים.

באותה תקופה הצטיינה ירושלים מכמה וכמה בחינות. בתוכה היו ישיבות חשובות שבהן פעלו חכמי תורה מוסמכים שהעמידו הרבה תלמידים והדריכו את הציבור בדרכי ההלכה. בית המקדש היה במלוא גדולתו: הבניין היה מפואר במיוחד, העבודה בתוכו נעשתה במלוא הטקס בליווי שירה ונגינה מעולות, והציבור שנהנה מרווחה כלכלית מימן את עלות הקרבנות היומיים וגם הרבה בתרומות נדיבות. בנוסף, התקיימו בעיר גם מוסדות חשובים של צדקה וחסד שדאגו לנצרכים ולחולים.

עם כל זה, התבקש בית הדין שבשמיים לפסוק כי ירושלים איבדה את זכות הקיום שלה ועליה להיחרב.  התביעה טענה, שבתוך החיים התוססים של העיר היא נגועה בשנאת חינם ללא מרפא. האנשים נחלקו למפלגות שהתחרו על השליטה, נחלקו קשות על המדיניות הציבורית והתקוטטו במרירות רבה, חרשו מזימות אלה על אלה והשתדלו להשפיל ולבזות את זולתם.  גם בין האנשים הפשוטים היו רבים שדאגו לרווחתם מבלי להתחשב בצרכים ובזכויות של אנשים אחרים, והיו בחיי העיר תופעות רבות של צביעות ושל עוול; השלטון ידע לשמור על טובת החזקים, ולחלשים שנפגעו לא היה מושיע.

הסנגורים בבית הדין טענו כי המעלות הגדולות של ירושלים מהוות הגנה טובה על זכות הקיום שלה, ואין מקום לוותר על התפקוד הטוב של מוסדותיה החשובים.

בית הדין שבשמיים שקל את טענות התביעה וההגנה, והגיע להחלטה כי בהתחשב במצב כולו אין ברירה אלא להחריב את ירושלים, ובהתאם לכך נכתב גזר הדין המחייב את החורבן.

גזר הדין היה כבר כתוב, אך בבית הדין התגלה קושי לחתום עליו ולתת לו תוקף. הוא היה מונח בלתי-חתום, ובשל חוסר החתימה הזאת, הפעולה להחרבת ירושלים נכנסה לעיכוב.

בימים ההם חי בירושלים נגר אחד. לנגר הזה היה שוליה שעבד איתו ובתוך כך למד את המקצוע. בין שני אלה התפתחו יחסי ידידות ואמון. מה שהנגר לא ידע, הוא זה שהשוליה נתן את עינו באשתו של הנגר שהיתה יפה במיוחד.

פעם אחת אירע שהנגר נזקק לכסף ולא היה ברשותו הסכום הדרוש. השוליה אמר לו שזו לא צריכה להיות בעיה, כי  לו, לשוליה יש לא מעט כסף שירש מהוריו, והוא ברצון ילווה לו את הסכום החסר. הוא הציע לנגר שישלח אליו את אשתו והוא יתן בידה את הסכום הדרוש. הנגר שלח את האשה אל השוליה, וזה עיכב אותה אצלו שלושה ימים.

הלך הנגר אל בית השוליה, ושאל: "היכן אשתי?" השוליה אמר לו שהוא נתן לה את הכסף ושילח אותה מייד הביתה. אחר כך הוא הוסיף: "אבל שמעתי שהיא פגשה בדרך קבוצה של צעירים והם התעללו בה".

הנגר אמר לשוליה שעכשיו אינו יודע מה לעשות, והשוליה יעץ לו לגרש את האשה.  על זה אמר לו הנגר כי בזמן שהוא נשא את אשתו הוא הבטיח לה בכתובה סכום גבוה מאד למקרה של גירושין, והוא – אין בידו כספים כאלה.  השוליה הרגיע אותו ואמר כי יש ביכולתו להלוות את הסכום הדרוש.

הנגר לווה מהשוליה את הסכום הגדול וחתם לו על שטר שבו הוא התחייב להחזיר את ההלוואה כעבור זמן שקבעו ביניהם.

הנגר גירש את אשתו ומייד אחרי זה הלך השוליה והתחתן איתה.

כאשר הגיע הזמן להחזיר את ההלוואה, לא היה בידי הנגר הכסף לשלם אותה. השוליה שוב הציע לעזור לו: "תבוא להיות משרת בבית שלי לתקופה מסוימת ובזה תשלם לי את החוב". הנגר לא ראה ברירה יותר טובה והתחיל לעבוד בבית השוליה.

השוליה ואשתו היו יושבים לשולחן, אוכלים ושותים, והמשרת היה מגיש להם את המאכלים והמשקאות.  כאשר הוא הוליך את המגש עם כוסות המשקה בדרך לשולחן, עלו דמעות בעיניו, והדמעות האלו יצאו ונשרו לתוך הכוסות שהוא הגיש להם.

ברגע שבו הגיעו הדמעות של הנגר לתוך כוסות המשקה, באותו רגע עצמו –  נוספה בשמיים החתימה שהיתה חסרה על גזר הדין המחייב את חורבן ירושלים שעד אז התעכב בבית הדין של מעלה.

 

(על פי מסכת גיטין נ"ח א)