אשר  שלאין

בין הסוכה והאוהל

(הגדה)

מחוץ לעיר אחת אי-שם עמדה גבעה. גבעה זו לא היתה שייכת לאיש, ואיש לא רצה בה. קשה היה לעבד את אדמתה, ובאותם ימים גם לא התאימה לבית מגורים. לעומת זאת היא שימשה כמקום בילוי לילדי העיר. הילדים מצאו בין הסלעים והטרשים וכן בין העצים והשיחים מקום טוב לארגון משחקים. הם התחלקו לקבוצות שהתחרו זו בזו. כל ילד השתדל להראות עד כמה הוא עולה על האחרים בזריזותו, פקחותו וכוחו. מי שהצליח זכה לחברים ותומכים ומי שכשל בחר לא פעם להסתפח למעריצי המנצחים. לא בקלות הסכימו המתחרים על קביעת המנצח, והאויר היה מתמלא בהרבה צעקות של עידוד וביזוי, ויכוחים ומריבות. בסוף היום היו הילדים חוזרים עייפים ונרגזים, אך למחרת היו חוזרים ונמשכים לגבעת המשחקים.

לאותה עיר הגיע יום אחד אדם: לא-צעיר, מגודל שיער וזקן, עוטה שמיכה קשורה בחבל, נעול בסנדלים העשויים קליפת-עץ ועלי תמרים. עיניו היו טובות ומאירות, תוי פניו שלוים ונינוחים, קולו רך, דיבורו בהיר, הילוכו בוטח ורגוע.

תושבי העיר לא היו רגילים לדמות שלא מן הישוב מהלכת ברחובותיהם. כמה מהם, כשראו אותו מרחוק, חשבו לדאוג לסלק אדם כה מוזר מן העיר. אולם כל אחד שהתקרב אליו, הביט בו מקרוב, קלט את מבטו ושמע את קולו, חש רגיעה ושלוה בלבו; כעס וצער שהיו בו נשכחו לאותו רגע, העולם נראה לו בצבעים מאירים יותר, נשימתו נעשתה קלה וזורמת.

האיש קנה לו מספר מצרכים בכסף מועט, וגם אסף לו מוטות ולוחות וחוטים וחפצים שאנשים הוציאו מאין בהם שימוש. את כל זה הוא לקח לגבעה שמחוץ לעיר, היא גבעת המשחקים. על צלע הגבעה סמוך לראשה הקים לו סוכה קטנה למשכנו. איש לא הפריע לו בהקמת הסוכה ולא ערער על ישיבתו שם. גם הילדים התרגלו לנוכחותו על ידם. כמה מהם גם שיתפו אותו במזון שהביאו לעצמם, ואחדים אף הביאו מביתם לחם וירקות שאמותיהם אבו לתת להם עבור האיש שבסוכה.

האיש התקיים מתרומות המזון ומפירות בר, שתה ממי הנחל הקרוב, בו גם רחץ את גופו וכיבס את בגדיו המועטים. בינתיים אסף לו שאריות רהיטים ומהם בנה לו כסא מרווח ונוח שאותו ריפד בשאריות אריג שמצא בעיר. את הכסא העמיד בצד הסוכה, ועליו היה יושב ומתבונן בילדים במשחקם.

הילדים הוסיפו לשחק לנגד עיני האיש שישב סמוך לראש הגבעה. במשך הזמן השתנה משהו במשחקי הילדים. עוברי דרך שמו לב שהצעקות שהיו רגילים לשמוע מכיוון הגבעה פחתו וכמעט פסקו. הילדים שבו מהגבעה שמחים יותר ורגועים יותר. בעוד האיש מהסוכה צופה בילדים המשחקים בעיניו הבורקות ונהנה מתנועותיהם הגמישות, מתחבולותיהם, מעצמת מזגם הסוער, החלו הילדים ליהנות מעצם התנועה והפעולה ולא נתנו אותו ערך לתוצאות  של תחרות.

עדיין התמודדו זה עם זה, אך קבוצה שגברה על האחרת או יחיד שגבר על חבריו, לא הרגישו צורך להתפאר בנצחונם אלא מצאו בתוכם חיבה ואף תודה למתחריהם שנתנו להם הזדמנות להגיע להישג. מי שהפסידו בתחרות או במשחק לא התמרמרו על מזלם או על היריב שהכריעם, גם לא על השותף שלא פעל כראוי; אלה שאבו די הנאה מהמשחק עצמו, ניסו להפיק לקחים כדי להשיג יותר בפעם אחרת, והרגישו שהם לומדים יותר דווקא ממשחק עם יריב עדיף.

 גם ילדים חלשים ונחשלים, שהיו קודם לכן דחויים ומבודדים, החלו למצוא מקום במשחקי חבריהם שעודדו אותם לתרום את חלקם ולשפר את יכלתם. המריבות והצעקות התחלפו בצחוק וחיבוק, מזמורי ההתגרות והנצחון התחלפו בשירה רבת-קולות שהתנשאה ונשמעה במבואות העיר.

אנשי העיר הרגישו בהשפעת האיש על ילדיהם, וכמה מהם חשבו שאולי יוכל להשפיע גם על חיי מבוגרים. כמה אנשים שהיו להם סכסוכים קשים עם שכנים או שותפים או מתחרים, ראו צורך לגשת לסוכה שעל הגבעה ולספר לאיש על מה שמציק להם. הוא התבונן במבקר בעיניו הטובות והשיב לו בדיבורים מועטים, אך כל מלה שאמר מילאה את האורח בשלוה ונועם. לעתים ליוה המארח את הקשבתו ודבריו בקריצה שובבה ובבן שיחו עלה בעל כרחו צחוק משחרר. מי שדיבר עם האיש בסוכה ראה לפתע את הסכסוך שלו בדרך חדשה, ואיך שהוא, קיבל רעיונות איך לטפל בענין שלו בדרך שלא תזיק לאיש וכולם ימצאו בה יתרון לעצמם. יריביהם של הפונים אל הסוכה נוכחו בשינויים שבאו בעקבות הביקור שם, והם ניסו את הדבר בעצמם. השמועה התפשטה בעיר, ובכל יום ביקרו אנשים את האיש ושטחו תלונות על צרה שפקדה אותם ואף על קשי-גורלם בכלל. בכל מקרה הקשיב האיש לאורחיו בשים לב, הזיל דמעה על צערם, ניחם את הסובלים  במלים מועטות, הביט לעיניהם והם התמלאו שלוה. אנשים נכנסו נרגזים ומיואשים ויצאו זקופים יותר, פקוחי עיניים ואפילו עם חיוך על פניהם.

כמה וכמה מתושבי העיר שהרגישו כי הם זוכים לרווחה ושמחה בשל האיש שבסוכה, באו אליו והציעו לו לבוא ולגור במרכז העיר, אך הוא לא הסכים. מבטו היה מבין ואוהב, אך גם נחוש ותקיף: הוא נשאר על הגבעה, ליד הילדים המשחקים, וסוכתו פתוחה לכל.

שנים עברו. הילדים גדלו והיו לאנשים, ובינתים כל חיי העיר השתנו. המפלגות השונות שנאבקו קשות על רעיונות, כמו גם על השלטון ועל הכבוד, לא יכלו לגייס את התומכים באמצעות המרירות ושאיפת הכבוד. אנשים לא ראו טעם להרוס את הזולת כדי לקדם את עצמם; במקום זה הם שיתפו פעולה למען עצמם ולמען חברם גם יחד. במקום לשאוף לקחת את מקום האחר הם נעזרו בו לבנות מקום לעצמם. הרבה מרץ התפנה לשם הסתכלות בעולם ובחיים ולשם יצירה של דברים יפים ומרוממי נפש. אנשים זקפו קומתם והאירו פנים זה לזה. כל תושבי העיר החלו להצליח יותר במעשיהם, השירותים העירוניים השתפרו והותאמו לצרכים אמיתיים, לתוצרת העיר יצא שם טוב בשל איכותה, והיא נהנתה גם משפע חומרי.

ויום אחד הופיע האיש מן הסוכה ברחובות העיר. הוא ביקר במספר חנויות ובתי קפה, נכנס בשיחה עם עוברים ושבים ברחוב, גם הקיש על כמה דלתות. בפיו היתה בקשה. הוא ביקש כי מי שהדבר ביכלתו יבוא בו-ביום לפני שקיעת השמש אל הגבעה שעליה שכן, כי יש לו דבר להגיד לתושבי העיר. הידיעה הועברה חיש מפה לפה, וכמעט כל תושבי העיר התאספו בזמן המיועד אל הגבעה. הגבעה התמלאה באנשים, ורבים נאלצו להישאר למרגלות הגבעה באין די מקום.

האיש יצא מסוכתו וישב בכסא שלידה. הדיבורים בקרב הנאספים פסקו, ולאחר שהשתרר שקט קם האיש ופנה אל הקהל לאמור: "זה כמה וכמה שנים אני נמצא כאן אתכם. כידוע לכם אינני הופך צעיר יותר, והסוכה ששירתה אותי עד כה לא מספיקה לי עוד. לכן זאת אבקש כי מי שרצונו בכך ישתתף עם האחרים להקים לי כאן, בראש הגבעה, אוהל שבו אשב ובו אוכל לארח אנשים הפונים אלי להשיח את לבם. אני בוטח שתמצאו את הכוח והחוכמה להקים אוהל מתאים".

אלה היו הדברים הארוכים ביותר שמישהו שמע מפי האיש שבסוכה מעודו. הקרובים יותר ששמעו אותו בבירור העבירו את הדברים בלחישה לאלה שמאחוריהם. עד מהרה קמה המיה של הסכמה בקרב כל הקהל, וללא התנגדות החליטו הכל להתחיל במלאכה למחרת היום.

עם אור הבוקר נראו תושבים על הגבעה. הם החלו להביא חומרים לבניין האוהל מכל אשר מצאו. כל אחד הביא דברים אחרים: היה מי שהביא עמודים והיה מי שהביא קורות, יש שהביאו בדים ויש שהביאו עורות, הביאו יתדות, חבלים, מסמרים וקרשים, רהיטים וקישוטים. לא חסר שום חלק לאוהל המיועד ואף לא היה משהו שהובא ולא נמצא לו שימוש.  כל מה שהובא הספיק ליצירת אוהל גדול למדי, והתושבים החלו להעמידו. לא היתה להם תכנית ולא מנהל לעבודה. כל אחד פעל לפי הרגשתו והבנתו, שיתפו פעולה בהקמת האוהל בדיוק במידה הנדרשת, ציפו את האוהל מבחוץ נגד גשם - ומבפנים בצבעים מרגיעים, קישטו כל אחד את הפינה שבחר והציבו מיטה לשוכן האוהל וכן דרגשים למבקריו העתידים, תלו מנורות להאיר את האוהל לעת ערב, ואפילו בנו אח קטנה לחימום בלילות הכפור.

כשהושלם המבנה לשביעות רצון כולם, החליטו לחנוך אותו חגיגית בערב הבא במעמד כל התושבים. בזמן שנקבע התאספו כולם, הדליקו את כל המנורות ופנו אל הסוכה להביא את שוכן האוהל שהיה יקר להם כל כך. הוא לא נמצא בסוכתו. חיפשו על כל הגבעה והוא לא היה שם. חיפשו בכל סביבות העיר ובתוכה, ושוב חיפשו בהאיר הבוקר. האיש נעלם ואיננו. על הגבעה נותרו ריקים האוהל, הסוכה וכן הכסא שעמד ביניהם. עצבות ירדה על כל העיר. בפעם הראשונה שהאיש ביקש מהם דבר והם עשו אותו, הוא נעלם ולא השתמש במפעלם.

במשך הזמן, שינתה העצבות את פניה והפכה לגעגועים עזים לאיש של הסוכה. בני העיר התגעגעו לביקורים שעשו אצלו, לדמותו השקטה שמזגה לתוכם אהבה וחוכמה, לקולו המלטף והמנחם, למבט עינו שהשרה הרווחה ושלום. ומעצמת געגועיהם החלו לבקר באוהל שהקימו. מי שהאיש מהגבעה חסר לו, הגיע אל האוהל, ישב על אחד הדרגשים, התכנס בתוך עצמו והעלה בלבו את זכרון האיש. ההשפעה של ביקור באוהל על האנשים היתה דומה למה שאירע קודם לכן: הם ירדו מהגבעה רגועים יותר, לעתים מחייכים לעצמם, נבונים יותר, יותר בטוחים בדרכם.

האוהל הפך למקום ביקורים מקובל בעיר. לא באו שמה בקבוצות גדולות, אלא בודדים שרצו לברר לעצמם דבר, או בחבורות קטנות שמצאו קושי בתוך עצמן. תמיד הספיק המקום באוהל לכל מי שחשב לבוא אליו. רק לעתים נדירות היה האוהל ריק ממבקרים. מבלי שנדברו זה עם זה ידע כל אחד מתי הזמן המתאים לבקר באוהל.

גם לאחר חלוף זמן רב, וגם לאנשים שהיו צעירים מלזכור את איש הגבעה, היתה ההרגשה שהביקור באוהל משפיע על מצבם. העיר המשיכה להיות מקום של שלום, אחוה ופריחה. גם ממקומות אחרים הגיעו אנשים מחפשי טוהר ואמת ואלה חשו איך גוברת בהם המנוחה, איך כוחם מתחדש, והם יצאו מן האוהל מלאי תקווה בדרכם חזרה לסביבתם הקשה והלוחצת.

עוד ועוד שנים עברו. בני העיר מוסיפים לזכור את האיש שביקש מהם את האוהל. זקני הזקנים נוהגים לומר: "בכל זאת, הדברים אינם כך כמו בזמן שהוא היה אתנו". לפעמים מישהו מציין לעצמו שגם הזקן מביניהם נולד כבר אחרי הקמת האוהל... כל אחד בעיר מרגיש שהוא יודע איך בדיוק נראה האיש, למרות שלא נשארה שום תמונה. וגם זה: הילדים המוסיפים לשחק במורד אותה גבעה כמימים ימימה מספרים שלעתים, באמצע משחק, הם נושאים עין למרום הגבעה, ורואים בבירור את דמות האיש כאשר הוא עוקב אחריהם, חיוך בעיניו, יושב בכסא העומד עד היום בין האוהל ובין הסוכה.

 

13/11/97

 

לדף הבית של אשר שלאין