ט י ו ט ה 18/6/98 ptihut openness

פ ת י חוּ ת

[הנוסח המובא כאן אינו שלם, והוא כפי שנעצר בשנת 1998. אני מקווה או להמשיך אותו או לתת לכל העניין צורה אחרת.

בינתיים הקרי אה בו קצת נוחה יותר מאשר מהמסמך המודפס, היות ומטבלת התוכן אפשר להגיע בלחיצה לכל פרק וסעיף.]

לדף הבית של אשר

דברי הקדמה

לפתוח או לסגור

מאמצי פתיחה וסגירה

סגירות והצרכים שהיא ממלאת

הסוגר הגדול - הפחד

פתיחות לעצמו

פתיחות לאמת

קבלת קולות וצרכים מנוגדים

אחריות גם ללא בהירות

פתיחות לרגשות

התנסות ברגשות

חישת תכנים דרך הדימוי הגופני

פתיחות אל הזולת

אמפתיה

פתיחת הלב

עזרה

כמה אחריות לזולת

דיאלוג של היפתחות

זולת קבוצתי

רגשות המקשים על היפתחות

כמה משבחי הרגשות המקשים

כעסים ונקמות

הזוג: התקנאות וטינה

פרגון וקנאה לבנה

טינה ובחירה

חקירה ותובנה

רגיעה וסליחה

כיבוד זכויות

שותפות של חשובים

הגישה הדמוקרטית

השגת הסכמות

הדוגמה של משפחה

בין אהבה ופתיחות

אהבה ללא תנאי

על אהבה והחשבה

אנו וילדינו

סובלנות ופתיחות

מקורות לסובלנות

סקרנות וכבוד

פתיחות לדעות ורעיונות

כבלים מיושנים וחדישים

הקשבה נאמנה

מתן סיכוי למסר

פתיחה הדדית

טכניקת תקשורת

הגנה ממסר מניפולטיבי

ניהול ניגודים

פתיחות לביקורת

איך להיות מבוקר

איך להעביר ביקורת

לחימה ועונש

חסימות וצלקות

זרימה ובריאות

זיהוי חסימות

הצלקות

אמפתיה וקבלה עצמיות

פתיחות לחוויות

פתיחות סבילה

יצירת הזדמנויות

פתיחות למסרים שמבפנים

האחריות אינה על המסר

פתיחה לרוחני

צעדים ברוח

לא "הכל הולך"

סיכונים וגבולות

יצירה אישית

פתיחות של יוצר

יצירת המבצע

ל ס י ו ם

חירות ותובנות

הפעלת חשיבה

אחריות לפתיחה וסגירה

עיצוב השפה

גבולות זזים

פ ת י ח וּ ת

(דברי רקע לשיחות בקבוצה)

דברי הקדמה

מחבר העבודה הזאת רחוק בינתיים מלהגשים בחייו בהצלחה את כל הרעיונות (הטובים לפי דעתו) הכלולים בעבודה זו. כאשר העבודה הזאת נכתבת, מכוון הכותב את הרהוריו - כמו את המלצותיו -בראש ובראשונה לעצמו, וזאת גם ללא בטחון שיעמדו לו הכוח, האומץ והתבונה ליישם את כל מה שהוא חושב כנכון וראוי.

אני גם אוסיף ואתהה לעצמי עד כמה אני צודק בדברי, האם לא הגזמתי בעניין זה או אחר, או שמא דווקא נרתעתי יתר על המידה מלהציג מסקנות ברורות יותר.

אני מצפה גם מהקוראים שישתדלו להבין אותי, אך לא יאמצו את הדעות שלי מבלי שיבחנו אותם, בשכל או בלב (איך שמתאים להם) ויפיקו מהם יתרונות שייראו להם. בוודאי אהיה אסיר תודה על הערות והשגות.

הבהרה שאולי מיותרת: רבות מהאמירות בעבודה זו הן בלשון זכר רק כדרך התבטאות מקובלת כשמתכוונים להיות "כלליים". כדי לצאת ידי רגישויות הגוברות בזמננו נאמר במפורש: בכל מקום שננקטת לשון זכר, הדברים מכוונים לשני המינים.

ועוד משהו: אני ער לכך שיש רעיונות החוזרים בעיקרם בהקשרים שונים. מחד - יש בכך כפילות, מאידך - כל הקשר מאיר את הרעיון באור משלו. לפיכך אני מקווה שחזרת רעיון אינה בזבוז גמור.

 

אל תוכן הענינים

לפתוח או לסגור

הנושא המרכזי שלנו הוא פתיחות. מדובר בעיקר על היפתחות לקבלת דברים שונים: מסרים, חוויות, רגשות. אולם ניתן מקום גם לכיוון האחר: של נתינה ומסירה לאחרים, של התחלקות במה שאנו מוצאים בתוכנו.

כפי שמתברר בהמשך, אין מדובר בשום אופן על פתיחות בכל מחיר; להפך: הנושא מופיע כמורכב ובעייתי ביותר. ובכל זאת, מגמתנו היא לעודד פתיחה ולזכות ביתרונות היכולים לבוא ממנה - כאשר נקדם את יכלת ההבחנה שלנו, נוותר על פחדים והסתייגויות בלתי מוצדקים, ונבטח בשיפוטנו באשר לדברים הדורשים שמרנות וזהירות.

מאמצי פתיחה וסגירה

פתיחות מול סגירות: זוג מושגים מנוגדים לגבי מצב של משהו. משהו כמו מה?

אפשר לחשוב למשל על שער: אם פתחת אותו הוא פתוח, ואם סגרת אותו הוא סגור.

לעומת זאת, בטבע האדם, מצבי פתיחה וסגירה הם דינמיים, תלויים בכל רגע בדברים מתפתחים או משתנים, הרבה פעמים עצימי-כוח.

זה לא פעם דורש מאמץ - לפתוח ולהישאר פתוח - כשכוחות רציניים לוחצים לסגור.

ולעתים מחליטים לסגור - וכוחות נוגדים מאיימים לפרוץ מה שרצינו שיישאר סגור.

סגירות והצרכים שהיא ממלאת

המאמץ לפתוח בא על רקע של סגירות: משהו סגור ומחליטים לפתוח אותו.

הסגירות לא נמצאת שם סתם: יש לה תפקיד.

אם היינו פתוחים פיזית לגמרי - לא היה לנו גוף.

אם היינו פתוחים נפשית לגמרי - לא היינו יכולים לקיים זהות עצמית, כללי חיים, גבולות של אחריות, סדרי עדיפות, אולי גם לא חשיבה מסודרת, יציבות רגשית, יחסים עם האחר, יצירה; בו בזמן היינו גם מופקרים לכל מניפולציה, לניצול לרעה, להשתלטות מבחוץ.

הסגירות היא בדרך כלל אמצעי שיש לנו כדי לשמור על משהו.

לכן בכל פעם שנעסוק בפתיחה - עלינו לא לשכוח שלסגירות הקודמת יש סיבה, ומן הסתם סיבה טובה - אם לא טובה עכשיו - לפחות הינה או היתה טובה בנסיבות אחרות.

עלינו להיות מודעים גם למה שאנחנו מוותרים עליו כשמחליטים לפתוח דבר סגור. למשל: פתיחות עשויה לגרום למבוכה וערפול במקום שמקודם הצטיין בבהירות ובטחון.

לכן הרבה פעמים המגמה של פתיחות כרוכה בסיכונים ומצריכה אומץ-לב.

הסוגר הגדול -הפחד

אכן, אחד המנגנונים הפועלים גם שלא בגלוי לעצור היפתחות מסוגים שונים, הוא הפחד. הפחד הוא תגובה טבעית לנוכחות סכנה. אצל רובנו הוא מילא תפקיד חשוב בתקופה שבה עוצבה אישיותנו, והתרגלנו להיות מופעלים או נחסמים על ידו.

הפחדים (ואולי רק חששות) יכולים להתבטא בהצגת אפשרויות מאיימות (במודע או בבלי דעת) כנגד פעילויות שיש בהן היפתחות, למשל:

בתחום האישי -

                                                      שמא זכויותינו ייפגעו,

                                                      שמא פרטיותנו תיחשף,

                                                      שמא ניאלץ להודות בטעויות קשות,

                                                      שמא נרגיש אשמים,

                                                      שמא נאבד אהבה או אהדה של אחרים,

                                                      שמא מעמדנו בחברה ייפגע,

                                                      שמא ניחשף לביקורת או האשמות,

                                                      שמא יריבים או אויבים ינצלו את הדבר,

                                                      שמא אנו נשתנה,

                                                      שמא נימצא במבוכה ואבדן דרך;

בתחום החברתי -

                                                      שמא אחרים ישתנו בגלל היפתחותם להשפעות מסוימות,

                                                      שמא ישתנו יחסי-כוחות בקבוצה או בחברה שלנו,

                                                      שמא ייפגע כוח העמידה המוסרי או המדיני של קבוצתנו.

לא כל הפחדים האלה הם חסרי בסיס. חשוב דווקא להיות מודעים (פתוחים) לפחדים עצמם ולמה שהם עושים לנו. אנו נחליט עד כמה נרצה לתת להם את השלטון; מתי ועד כמה נעדיף לתת עדיפות לרגשות אחרים, כגון: סקרנות, אהבה, צורך לצמוח, צורך לשפר דברים.

 

אל תוכן הענינים

פתיחות לעצמו

כמה פנים לפתיחות. קל יותר להבין את ההיפתחות לחוץ: לאנשים, לדעות, לצרכים של אחרים. כאן הדימוי ברור: או אנו פותחים דלת או חלון אל העולם או נשארים אנו סגורים בתוך עצמנו.

כיוון אחר של פתיחות - שאמנם יש לו קשר אל היפתחות החוצה - הוא זה של היפתחות האדם כלפי פנים. יתכן כי ההיפתחות לחוץ גם לא תיתכן בלי מידה של פתיחה מבפנים, אך ידועים אנשים שפתחו את לבם לעולם ולזולת, בסובלנות והתחשבות, באומץ ומצוינות - אך המעמקים של נפשם נשארו סתומים מהם, וצרכים חשובים שלהם הושתקו והוחנקו.

בפרקי העבודה הזאת נוסיף ונעבור הלוך וחזור בין צרכינו וצרכי אחרים, יחסינו עם הזולת ויחסינו עם עצמנו ועם חלקים בתוכנו. נראה איך הפעלת פתיחות אל עצמנו, תעזור לנו כשנחפש דרכים להתמודד, למשל, עם פחד או קנאה, טינה, ניגודים וכעסים שאנו חשים ביחסינו עם זולתנו. לא מעט נדגיש אז את ההקשבה לצרכינו ורגשותינו שלנו כחשובים לא פחות מהבנת האירועים החיצוניים וההבחנה בקורה לזולתנו.

אך קודם לכן נתרכז בפנימיות שלנו עצמנו ובדרכים להתחבר עמה.

אנו זוכרים כי חלק מהמחסומים הפנימיים חיוניים לתפקודנו: הם מאפשרים לנו להתמקד, להתמסר לעניין חשוב, לשמור על חוט מחשבה, לשמור על גבולות סבירים של מקום וזמן לעיסוקינו. אולם אנו גם למדנו לחסום את עצמנו מבפנים כדי להיחלץ ממצבים מכאיבים או משפילים או מפחידים. חסימות מהסוג האחרון נוטות להמשיך ולפעול גם כאשר הסיבה להן כבר חדלה לפעול מזמן.

פתיחות לאמת

אחד מסוגי החסימה הפנימית מושג על ידי התעלמות מהאמת, והחלפתה באשליה נוחה יותר. יש הסוטים בעת דיבור עם זולתם מהאמת הידועה להם, ולפעמים אפשר גם לראות הצדקה לכך. יותר קשה להצדיק שקר שאדם מספר לעצמו.

מן הסתם לא חסרות לכל אחד טעויות בהבנת המציאות, הנובעות מחוסר מידע וקוצר ההשגה. מה חבל להוסיף גם טעויות הנגרמות רק מאי-נכונות שלנו להתייצב בפני אמת מכאיבה או מפחידה.

יש להניח כי שקר שהצלחנו "למכור" לעצמנו אינו דבר טפל וחסר ערך. אדרבא: ככל שהאשליה מצליחה יותר לשכנע אותנו - כן יש להניח שהסרת המסוה ממנה תהיה חשובה יותר.

הסיסמה המתאימה כאן: גם כאשר אתה בוחר להסתיר אמת מאחרים - למען השם אל תרמה את עצמך; היפתח לאמת ותהי אשר תהי.

אגב: כאשר אתה מסתיר מעצמך את האמת על רגשותיך, יכול לקרות, ובמקרים רבים, שדווקא האחרים יסיקו - מהתנהגותך, מתנועותיך, מהבעתך, מדרך התבטאותך - את אותה האמת שאתה משתדל לא לדעת. או-אז אנשים מסביבך יוכלו לדעת עליך יותר מאשר אתה יודע על אודותיך...

קבלת קולות וצרכים מנוגדים

האם יש שאתה חש בסתירות וניגודים פנימיים: האם פעם אתה רוצה דבר - ופעם את היפוכו, פעם דבר נראה נכון - ופעם הוא נחווה כמסולף, האם אתה מקבל החלטה - ואחר כך אינך מניח לה להתבצע, האם אתה פועל מתוך דחף המנוגד לשיקול הגיוני שלך, שואף למטרה - וגם פוחד שמא תשיג אותה, או אתה נתקף בחרדה שאינה מובנת לך?

זה לא מראה שדעתך משובשת, זה מראה רק שגורמים שונים ולעתים מנוגדים בתוכך באים לביטוי. זה לפעמים מביך ומרגיז; זה קורה לרבים וטובים; מה עושים עם זה?

נגיד תחילה מה לא עושים עם זה: לא משתיקים, לא מדכאים, לא שופטים בחומרה ומגנים; ומה כן? מקשיבים. מתיחסים קודם כל בסקרנות רבה ובכבוד: 'כמה זה מעניין'! 'כמה אני מגוון ומורכב'; 'בטח יש חשיבות ומשמעות למה שקורה פה'! 'זה הכל שלי'; 'זה קיים בשבילי'; 'עלי לברר מה זה בא לומר לי'; 'אני רוצה לפתוח ולא לסגור'.

האם תוכל לשוחח עם גורם זה או אחר בתוך עצמך "שעושה צרות"? אולי תוכל גם לארגן שיחה בין הישויות המתנגשות בך, להכניס אותן לדיון, למשא ומתן, להיכרות והוקרה הדדית...

וחשוב לפעמים לחדול לזמן-מה מהמלל הפנימי, להסות את החשיבה, הדיון, ההתחשבנות - ולתת הזדמנות ביטוי לקולות פנימיים שהתרגלו כל השנים להיחשב כאלמים למעשה, מפני שלא התפנינו או לא העזנו להקשיב להם.

אחריות גם ללא בהירות

הניגודים הפנימיים אינם גורעים מכך שבכל מקרה אתה אדם אחד, יש לך זהות משלך, כל הניגודים הם בתחומך. אתה גם אחראי על הניהול הטוב של חייך עם כל הקשיים והסתירות.

רגש האחריות העצמית הוא מייצב גדול בחיים.

נטילת האחריות נראית אולי פשוטה יותר כשמצמצמים את תודעתנו ונסגרים בפני דו-משמעות ומבוכה. אך אפשר לקחת אחריות גם לישות תוססת, מתפרצת, מפתיעה, מעיזה וגם שוגה, גם נכשלת, נופלת וקמה.

נטילת אחריות תוך פתיחות משרתת את הצמיחה, את האמת ואת הכבוד האמתי.

פתיחות לרגשות

אם איני מודע במידה מספקת לרגשותי, הרי יש לי כיוון להתקדם בו הרבה ככל שאצליח להסיר את החסימות המונעות ביטוי הוגן מאותם רגשות.

מתן ביטוי לרגשות אינו זהה עם התנהגות אימפולסיבית, אלא עם העשרת המודעות בתכנים רגשיים פנימיים שלא הצלחנו לפגוש עד כה. אפשר להרויח לא מעט גם בריענון קשרינו עם זולתנו, ולא פעם גם בהרחבה של כושרנו לפעול בענינים החשובים לנו.

זה מאד תקין שלא להניח לכל גירוי רגשי כי יביאנו להתפרצות. לעומת זאת, קיימת דרך של הגברת מודעות למה שצפון בנו - זאת אולי גם במחיר של זעזוע חזק, ייסורים, כלימה פנימית, ויתור על גאווה, אולי גם בליווי רגשי אשמה, וחוויה מחדש של אירועים מרים.

מי שבוחר להיפתח לרגשותיו, לוקח עליו בדרך כלל אחריות מיוחדת וצריך אומץ לב.

בין היתרונות שאולי נוכל להשיג על ידי הפתיחה הרגשית: התיחסות להפרעות שסיבותיהן היו נסתרות, העשרת העולם הפנימי והרחבתו, חידוש הזרימה הרגשית, ואפשר - גם הפעלתם של רגשות שמחה ועליצות, גילוי עניין בדברים חדשים - ביטויי רגש חיובי ובונה - שנחסמו קודם לכן יחד עם הרגשות הקשים.

בהמשך נפרט רעיונות האמורים לסייע בהתמודדות עם רגשות קשים בדרך של פתיחות, וזאת אולי בניגוד לדרכים של חסימה והדחקה.

התנסות ברגשות

יש שאיננו מודעים לרגשות הפועלים בנו, למרות שהתנהגותנו, עמידתנו והבעתנו משקפים את הרגשות הנעלמים מאתנו. בהיפתחות לרגשות כאלה עסקנו בקטע הקודם.

יתכן גם מצב שונה, כאשר הרגלנו את עצמנו שלא להפעיל רגשות מסוימים כלל, או לאפשר להם להופיע בצמצום רב. ההבחנה בין מצב זה לקודם אינה מיידית, אך כנראה יש לה תוקף.

הרעיון כאן הוא, שהיכולת להפעיל רגשות הנה במידה רבה יכולת נלמדת, ואם אפילו יש בה צד שאנו נולדים אתו - גם צד זה ניתן לפיתוח או לניוון על ידי תהליכי למידה.

זה נראה נכון - הן לגבי רגשות "חיוביים" כגון: אהבה, אמפתיה, נאמנות, כבוד, שמחה, תקוה, תודה, סקרנות, אומץ, גאוה - והן לגבי המכונים "שליליים" כגון : פחד, שנאה, כעס, טינה, אשמה, בושה, סלידה, עצבות, יאוש, שעמום.

לכן יתכן, לגבי אותו אדם, שבצד גילוי של מיעוט בכושר להפעיל רגשות מסוימים, קיים בו גם גילוי כושר רב להפעיל רגשות אחרים.

כאשר רואים שני בני אדם המגיבים על מצב זהה ברגשות שונים מאד באפיים או במידתם - יהיה הסבר אפשרי לכך, שכל אחד מהם למד להדגיש רגשות שונים. הסבר זה יקבל תוקף אם נראה שאנשים מגיבים בדפוס רגשי דומה במצבים שונים, וההבדלים בתגובה בין יחידים שונים תלויים בתכונות שלהם יותר מאשר במצב.

מי לא שמע על "כעסנים", "רחמנים", "פחדנים", "סקרנים" - אלה הם לפי הנחתנו בני אדם שהזדמן להם לפתח דפוס רגשי מסוים.

לא נוכל לקבוע מהי המידה "הנכונה" להפעיל רגש זה או אחר. בידוע שנושא זה גם משתנה מתרבות לתרבות.

מה שנוכל לטעון בכל זאת הוא, שאדם הנפתח לעצמו יכול להחליט מחדש אם דפוס התגובה שלו מוצא חן בעיניו, ובמיוחד: אם לא כדאי לו לפתח כישורים רגשיים נוספים.

אם נכון תיאור המצב שהבאנו כאן, לא יהיה די בהיפתחות ומודעות כדי לעבור מדפוס תגובה שאנו מורגלים בו לדפוס אחר. נדרשת עבודה של התנסות מכוונת בתגובות רגשיות שלא התפתחו עד כה במידה הרצויה לאותו אדם, או שהתנוונו מחוסר שימוש בתקופה ארוכה מדי. בעצם מדובר על "סדרת אימונים" רגשיים, שלתקופת זמן יכולים גם להיות מלאכותיים - אך ללא אשליה עצמית וללא צביעות כלפי חוץ.

דוגמה לאימון כזה: מי שהחליט להגביר בתוכו את האהבה לבני אדם אחרים, יכול לדוגמה ללכת במקום שפוגשים בו אנשים שונים, ולהשתדל לחוש אהבה לכל מי שהוא פוגש.

אדם יכול גם להחליט לנסות "לייבש" דפוס פעולה רגשי מסויים, וזאת על ידי חסימה מודעת של רגש שהוא מעריך כי הגזים בשימוש בו. הדגש כאן הוא על המודעות לחסימה - אדם רואה מה מפעיל אותו ומחליט לפעול אחרת - בניגוד לחסימה הבלתי מודעת שנוצרה מסיבות שאולי עבר זמנן או שמלכתחילה שירתו צרכים של אנשים אחרים.

מומלץ כאן כי החסימה המודעת תהיה ארעית באפיה, כי היא תלווה בפיתוח תגובות רגשיות חלופיות, וכי מפעם לפעם תוסר החסימה לזמן-מה כדי לבדוק איך מתפקדים בהיעדרה.

כך יוכל אדם לממש ביתר עצמה את האחריות שבה הוא נושא על רגשותיו.

חישת תכנים דרך הדימוי הגופני

קיימת טכניקה של היפגשות עם רגשות ותכנים נפשיים אחרים, על ידי הקשבה לגופנו וזיהוי תמונות, תנועות וישויות, המופיעות כאילו בתוך גופנו או בסביבתו, ומשקפות תכנים משמעותיים.

החויה יכולה להיות לעתים קשה ומכאיבה ולעתים משעשעת, יש הנפגשים בדברים דוחים ומרגיזים ויש (לפעמים אותם אנשים) שפוגשים במראות רבי-יופי - לרוב, כל אלה הם מפגשים של פעם ראשונה עם צדדים עלומים של עצמנו.

עבודה זו דורשת בדרך כלל עזרה של אדם אחר המנוסה בטכניקה זו, שינחה את ההקשבה ויבליט את פירותיה בדרך מושכלת, בעוד המקשיב עצמו משוחרר בשעת התהליך - מחשיבה, מבחירת מסלול ומהערכת מצב - שזה תנאי להקשבה מועילה.

אף שהמקשיב זוכר כל מה שחווה ויכול לחשוב על כך לאחר התהליך, לא תמיד הוא יבין את מלוא המשמעות של כל תמונה וחויה; אך גם אם הדבר לא הובן בשכל - מתרחשת היפתחות האדם לעצמו - עם כל הברכה שיש בכך.

 

אל תוכן הענינים

פתיחות אל הזולת

אנו יכולים לדבר - וגם נדבר בהמשך - על פתיחות למחשבות ומילים. תחילה נעסוק יותר בהתיחסות פתוחה למציאות שבה אנו מוצאים את עצמנו. יש בהכרח חלקים במציאות, שאנו בוחרים שלא להתייחס אליהם. אנו מתעלמים מעובדות רבות שאינן נראות כחשובות לנו.

בתוך המציאות ישנם בני אדם שיש או יכול להיות קשר בינינו לביניהם. גם כלפיהם - אל ניפתח לחלוטין בלי גבול.

עם זאת, אפשר לטעון לגבי רובנו, שהגברת הפתיחות למציאות של הזולת, לבעיותיו וצרכיו, תשפר את המציאות שלנו.

כמובן גם פתיחות כזו אינה נעדרת-סיכון.

כאן בחרנו להקדים את העיסוק בפתיחות לזולת לפני התעמקות בפתיחות אל עצמנו - אך כפי שיתברר הדברים קשורים, והפרדה טכנית זו לא תמנע מאתנו להבהיר את הקשור והמשותף.

אמפתיה

צורה של פתיחות לזולת היא האמפתיה - ה"כניסה לנעלים" של הזולת, ניסיון להקשיב לרגשותיו (גם אלו שלא בוטאו במילים), יחס אכפתי, יחס של כבוד להתנסות שלו.

לאמפתיה, אם כן, שתי פנים:

                             מבחינה הכרתית - מאמץ להבין את נקודת ראותו של האחר, להבחין בדברים שאינם ברורים לנו ממבט ראשון, "מאיפה הוא בא", "מה בעצם כואב לו";

                             מבחינה רגשית - אכפתיות, "שומר אחי אנוכי", התמקדות בצרכים של הזולת.

לא תמיד זה קל. לפעמים הזולת מעורר בנו דחיה מבחינה זו או אחרת, לפעמים לא ישתף פעולה ואולי יגרום לאי-נעימות.

לפעמים אמפתיה "תסבך" אותנו בפתיחות נוספות שאינן מקובלות עלינו, ובמצבים מביכים ומרגיזים. לא תמיד (בלשון המעטה) זוכים להכרת תודה, ויש להיות מוכנים לאכזבות.

פתיחת הלב

יש ברמת "הלב" הרבה תפקודים היכולים להיות סגורים וחסומים יותר - או פתוחים יותר.

בין התפקודים האלה נמנה: פתיחה לקבל אהבה ולתת אהבה, נכונות לתת כבוד לאחרים (וגם לעצמו).

פתיחת הלב החוצה, לזולת - בין קרוב ובין רחוק - דורשת ויתור על חסימות חשובות. יש להיות מודעים לויתור כזה, ולבדוק לעצמנו את משמעותו, את המחיר שאנו משלמים בעדו. עם זאת, ככל הנראה, סוד פתיחת הלב יכלול גם נכונות נדיבה להפסדים שפתיחה יכולה לגרום - בין בתחום החומרי ובין בתחום הרגשי.

כאמור, יש שמדובר במי שדוחה אותנו בשל הופעתו, התנהגותו, התבטאותו, השתייכותו. איש לא יכול לחייב אותנו לקשור יחסים עם אדם כזה. עם זאת, מי שמוכן לעשות מאמץ ולהתנסות בכך, עשוי להיות מופתע לטובה ולצאת עם חוויה חיובית - זה קורה לא פעם אך זה כלל לא מובטח.

עזרה

אחרי פתיחת הלב באה גם פתיחת היד, דהיינו העזרה לזולת המתבטאת בהקדשת זמן, אנרגיה נפשית, תרומה חומרית, מילה טובה, עצה, ריפוי, ברכה ותפילה.

לא תמיד בטוח שהעזרה באמת תועיל ולא תזיק; זאת ועוד: לפי הניסיון עדיף לא לצפות להבעה ראויה של הערכה מהצד הנעזר.

ובכל זאת: מומלץ לקדם ולשפר את יכולת הנתינה שלנו, ודווקא בעולם החומר והמעשה. הכל לאור המצב הנוכחי של מחסור קשה באהבה ובכבוד. רבים גם התנסו בתחושה שהם הרויחו לא מעט לעצמם מהנתינה שלהם - בעיקר אם הנתינה היתה מתוך פתיחות ושמירת כבוד המקבל והנותן.

אגב: ראוי שנלמד גם איך לקבל עזרה; להיות פתוחים למי שיכול וראוי לעזור לנו; עם זאת: להיות קשובים גם לצרכיו ומגבלותיו של זה המושיט עזרה.

כמה אחריות לזולת

הפתיחות לזולת עלולה להיגרר לטשטוש הגבולות בין ה"אני" וה"אחר" - אם לא מודעים למה שעושים. יש המחמירים בגלל זה ואומרים כי כל אחד אחראי לעצמו, ואין אנו צריכים לדאוג לרווחת הזולת. נקיטת עמדה כזו עשויה להתלוות בחסימת אותם רגשות האומרים אחרת, דהיינו שאכפת לנו מה שקורה לאחר, ואפילו אם הביא על עצמו צרה על ידי התנהגותו שלו.

גישת הפתיחות מעדיפה לא לחסום. מצד אחד יש מקום לקחת אחריות על מה שאנו פוגשים בעולמנו ויכול להיות מושפע על ידנו; מצד אחר אנו יכולים בצורה מודעת לא להתערב במקום שלא נראה לנו; אנו רשאים וצריכים לתת ביטוי גלוי גם לאינטרסים שלנו, שעליהם אנחנו הננו האחראים העיקריים.

נציע כאן את הרעיון, שככל שנבטח בזכותנו שלא להיענות למשאלות הזולת, כן נוכל לעשות זאת בשלווה מספקת. שלווה כזו אולי תשחרר אותנו מפיתוח של הקשחת הלב, מעצימת עיניים, משכנוע עצמנו שהזולת אינו חשוב, או שהוא אשם, או שאינו ראוי להתיחסותנו מכל סיבה שהיא.

דיאלוג של היפתחות

הקשר עם האחר יוכל להשתפר הרבה, אם בעת שיח עמו, במיוחד בשעת ניגודים ומתח, נעדיף גישה של פתיחת עצמנו על פני מתן מסרים ביקורתיים ושיפוטיים. זוהי מין טכניקה אישית שכדאי ללמוד ולאמץ.

במקום "להעניק ציון" לזולת, לספר לו "מה הוא", להוכיח לו "באופן אובייקטיבי" את טעויותיו או את אשמתו או "לספר לו את האמת על עצמו" - במקום זאת - להעדיף תאור על מה אני מרגיש, איך אני רואה את הדבר (מבלי לטעון לתוקף מחייב כללי), "מה הדבר עושה לי", למה אני מצפה, מדוע זה חשוב לי.

בלשון מקצועית קוראים לזה "משפטי אני". למשל: במקום "אתה חושב שאתה יודע הכל!" לומר "אני לא השתכנעתי מדבריך, נזכרתי בכמה אפשרויות נוספות"; במקום "אתה מתנהג אלי לא יפה" לומר "כאשר אתה עשית זאת אני הרגשתי פגוע"; במקום "אתה טועה טעות קשה" לומר "לי נראים הדברים לגמרי אחרת, מה שאני מסיק מדבריך נוגד את מה שידוע לי".

לא כאן המקום לדיון מפורט בדבר, אך מומלץ למי שתפס במה המדובר, שיתחיל לנסות לנהוג כך - ויבדוק לעצמו מה ההבדל בתוצאות.

זולת קבוצתי

לפעמים הזולת אינו אדם מסוים, אלא סוג של בני אדם "אחרים": בני עם או מוצא אתני אחר, אנשי מעמד כלכלי אחר, מפלגה אחרת, אוהדי קבוצת ספורט אחרת, מחזיקי דת אחרת או מחזיקי אותה דת בדרך שונה, ועוד בדומה לאלה.

כאן ההנכרה של האחרים (במשמע: ראייתם כזרים לנו) כאילו עוזרת לחזק את הקבוצה העצמית החשובה לנו. גילוי של פתיחות לערכו של הזר כאדם, לזכויותיו וכבודו עשוי לעתים להיתפס כאיום על צרכי הקבוצה העצמית. המצב קשה יותר אם יש חשבון "היסטורי" של מאבק שאולי לווה בעוולות ואובדנים קשים לקבוצה זו או לאחרת.

הפעלת פתיחות בתנאים אלה עלולה להיות קשה ובעייתית. חשוב להעריך עד כמה ההתגברות על הקשיים ונטילת סיכונים בפתיחה לזולת קבוצתי תביא ברכה לשתי הקבוצות, עד כמה הזהות של קבוצתנו יכולה לעמוד בכך.

מעשה ההיפתחות יכול לכלול:

                                            מפגשים פנים-אל-פנים בין יחידים מהקבוצות השונות,

                                            היכרות עם ספרות ואמנות של הקבוצה האחרת,

                                            גם היכרות עם תעמולה שלה,

                                            ואפילו חשיפה למסרים בדיבור או בכתב המביעים ביקורת על הקבוצה שלנו.

ישנם אנשים וארגונים המתמחים בהפגשת בני קבוצות לאומיות, חברתיות, אידאולוגיות ואמונתיות שונות. אם המפגש נערך בדרך נבונה ובמידה מספקת של פתיחות, יש לא פעם סיכוי לתוצאות מרשימות. הפחדים הניזונים מהבלתי-ידוע מוחלפים בראיה מפוכחת יותר (אף כי לא בהכרח יותר אופטימית). בצד ביטויים של רגשות קשים, הרמת קול, הסתייגות ויאוש - יש לא פעם גם התרוממות רוח, חווית כוח פנימי, הגברת חופש הפעולה ורצון להמשיך בקשר.

בדרך כלל, הפתיחות לקבוצה אחרת אינה שוללת את מקומה החשוב של הקבוצה העצמית. מוותרים על האנרגיה הרגשית הצומחת מרגשות שליליים, מסתכנים בחוויית יתרונות שיש לאחרים עלינו - אך יכולים אולי להרוויח לעצמנו חיי קבוצה ישרים ועשירים יותר, ואולי גם ידידים מעבר לגבול קבוצתנו, שיושיטו עזרה בעת הצורך...

 

אל תוכן הענינים

רגשות המקשים על היפתחות

בין ההצעות שהובאו עד כאן לבין הצעות שעוד יובאו, חשוב להתיחס לקיומם של רגשות עמוקים, שעשויים גם להפריע לנו לנהוג בדרך שעליה מצביעים כאן, דרך הפתיחות והאחריות.

גם מי שמבין את היתרונות של היפתחות, אמפתיה ואהבה, עשוי להידחף לויתור על אלה בנוכחות רגשות כמו: פחד, קנאה, טינה או שנאה.

את הפחד כבר הזכרנו כחוסם היפתחות, אך בלי ספק הוא מביא גם תוצאות אחרות בחיינו.

קרובים לפחד הם למשל החשדנות, חוסר הבטחון ביחסים עם הזולת, וכן הסלידה מן החריג והזר.

הכעס מפורסם מאד כגורם המשפיע על ראיית דברים ועל דרכי התנהגות.

הטינה היא מהדורה מתונה יותר - אך מאריכת ימים הרבה יותר - של הכעס.

המושג של קנאה כאילו משקף שני כיוונים של רגש:

v     הכיוון האחד מבטא את אי הנכונות לשתף את הזולת בדבר משלנו היקר לנו, במיוחד באהבה שאנו זוכים לה ממישהו - קנאת אוהבים היא מסוג זה, ובהמשך הדברים נוסיף להשתמש במונח "קנאה" במובן זה; קנאה כזו אולי משקפת גם חוסר בטחון ופחד;

v     הכיוון האחר מבטא יחס שולל ליתרון או לקניין שיש לזולתנו ואין לנו - המושג העברי של "צרות-עין" או "רוע-עין" משקף כיוון זה ביתר דיוק - אך כדי לא להדביק עמדה זו למישהו כתכונה קבועה שלו, נעדיף בהמשך מלה המתיחסת לא לאדם אלא לתופעה, ונשתמש במונח "התקנאות".

כדי להדגים את השימוש בשני המונחים נשים לב לכך, שלעתים קורה שאדם מתקנא בחברו על בת זוגו המצודדת, ואותו חבר המרגיש בכך מקנא לבת זוגו ומעדיף שלא יהיה לה קשר עם מי ששם עינו עליה...

שנאה נולדת ומושפעת מפחד, טינה, קנאה ושאר הרגשות החוסמים - ולא מעט היא גם מולידה ומגבירה אותם.

אנו מכירים גם רגשות סוגרים, הקשורים פחות ליחסים בין בני אדם, ומתיחסים יותר למצבו של היחיד, כדוגמת: שיעמום, עצב, דכאון, חרדה, יאוש. אלה אמנם משפיעים על יחסים בין אנשים - אך רק דרך טיב התיפקוד של האדם החווה אותם.

אדם יכול להפעיל כלפי עצמו גם רגשות חוסמים פעילים יותר, כגון: בושה, האשמה עצמית.

כל הרגשות המעכבים את ההיפתחות, כמו אלה שנמנו כאן, יכולים להתקיים בצדם של רגשות המכונים "חיוביים" ונראים כאילו הפוכים, כגון: אהבה, נדיבות, נאמנות, אומץ - ואף להיות בקשר של השפעה אלה על אלה.

כמה משבחי הרגשות המקשים

נתעכב עוד בסקירה הכללית של רגשות המקשים על היפתחות, כדי להציע את הרעיון שגם להם יש תפקידים חיוביים בחיינו, שלא בהכרח מה שקשה הוא רע.

האם אין הפעלת רגשות מעוררת אותנו להתיחס לעולם המציאות שלנו מתוך מעורבות, באופן "חם", אכפתי? נעלה לדיון כמה מחשבות על הרגשות שנמנו לעיל.

                             לפחד יש תפקיד ברור: הוא מבטיח די אנרגיה להפעלת זהירות.

                             החשדנות מזכירה לנו שיש בעולם מי שעלול לנסות להרויח על ידי פגיעה בנו.

                             חוסר הבטחון מזכיר לנו את מגבלות יכלתנו.

                             סלידה כלשהי מן החריג והזר מחזירה אותנו להתחזק בזהותנו .

                             הכעס מזכיר לנו את הזכויות העלולות להירמס אם לא נגן עליהן.

                             הטינה מסייעת לנו לזהות אנשים ואירועים המזיקים לנו.

                             קנאת אוהבים מזכירה לנו את חירותו המתמשכת של אהובנו לבחור מחדש איך יתיחס אלינו, ויכולה לגרום לנו שנוקיר את מנת האהבה שאנו מקבלים ולא נראה בה משהו טפל המובן מאליו.

                             ההתקנאות בזולתנו מזכירה לנו דברים שטרם השגנו אף כי הוכח שהם קיימים. ההשוואה לזולת מסייעת לנו לקבוע רף ריאליסטי להשגים החשובים לנו.

                             שנאה יכולה לתת את המקום ומשאבי האנרגיה הדרושים להפעלת שיפוט על תופעות, אירועים ובני אדם הנראים כמפריעים לנו.

                             שיעמום תורם לנו בהצביעו על מחסור במידת הקשר בין החוויה שאנו חווים ובין הצרכים הרגשיים שלנו.

                             עצב מזכיר לנו שהחיים אינם תמיד חגיגה, שהשמחה אינה מובנת מאליה.

                             דכאון יכול לאפשר לנו פסק זמן למנוחה מעומס רגשות וחוויות, ואולי להעניק לנו התכנסות פנימה - לשם החלמה והבשלת יכולות שיתגלו כאשר הדכאון יסתיים.

                             חרדה מסמנת קיום בעיות המטרידות אותנו, בין במודע ובין בסמוי מאתנו, והיא תגובה עדיפה על חסימה שתתבטא בדפוס התנהגותי המסתיר את הבעיה מתודעתנו.

                             יאוש יכול בזמן הנכון לעזור לנו לוותר על מאמץ שאינו מביא לתוצאות הנחוצות, ולשחרר את המרץ שלנו לכיוונים פורים יותר.

                             בושה מזכירה לנו להביט על עצמנו גם מבחוץ, כמו בעיניים של אחרים, ומאפשרת לנו לבדוק את התפקוד שלנו גם מנקודת ראות של כבוד עצמי.

                             האשמה עצמית היא נכונות להכיר בכך שלא תמיד אנו בצד הנכון של הצדק; היא יכולה להוליך לחשבון-נפש ולנטילת אחריות לחלקנו באירועים קשים.

ברור שכוונתנו כאן לאותם רגשות, כאשר הם מופעלים במידה מוגבלת, "נכונה", ואינם מועצמים לממדים מזיקים, כפי שקורה במצבים שהוציאו לרגשות אלה שם רע יותר.

כעסים ונקמות

@@@

הזוג: התקנאות וטינה

התקנאות וטינה - אלה הם שני רגשות קרובים היכולים גם לפרנס זה את זה.

הם אומרים לנו: "כבר טוב לו לזה גם בלי המאמץ שלי; למה מגיע לו יותר מאשר לי?" או: "האם הלז כל כך דואג לי? למה שאני אגרום לו להצליח?" "למה לטרוח בשבילו? האם הוא יעריך את זה בכלל?" או גם: "בכמה הזדמנויות בעבר לא זכיתי ממנו ליחס כל כך הוגן".

לכל אדם יש זכות להחזיק גם ברגשות כאלה - רגשות טבעיים שבוודאי יש רקע להתפתחותם. יתר על כן: לא מומלץ לאיש להעלים מעצמו את רגשותיו (גם אילו היו בלתי מוצדקים - ואיננו באים לטעון שהתקנאות וטינה הנם בהכרח פסולים). לכן לא נציע למי שחש התקנאות או שומר טינה שיחניק ויקבור את הרגשות. אגב: עניין זה נדון עוד במפורט להלן במסגרת ה"פתיחות לעצמו".

עם זאת מותר לכל אחד מאתנו לשקול האם לא כדאי לו לנסות ולשנות את יחסו כדי להשיג את יתרונות הפתיחות. למי שיחליט על כך בחיוב, נוכל להמליץ על טיפוח של פרגון, הבנה וסליחה, כמהלך מועיל הן לשיפור יחסים בין אישיים והן להגברת השמחה והשלווה האישיים.

פרגון וקנאה לבנה

טוב לו למי שרגיל לפרגן. אדם כזה יכול להפיק סיפוק גם מהצלחה ואושר של זולתו, בנוסף לסיפוק מהישגיו שלו. יש גם סיכוי (אף כי לא בטחון) שאחרים ישיבו לו באותו מטבע. והנה, דווקא כאשר אנו מודעים לרגש התקנאות בתוכנו נוכל לעשות גם תרגילים של פרגון (כמובן אם נרצה בכך). תרגיל פרגון לדוגמה הוא זה שבו ננסה לדמות כאילו התמונה של הזולת, הטובל ממש באושר ונחת לאין שיעור, מופיעה לעינינו כזוהרת וצבעונית. ככל שנגזים בכך אפילו עד גיחוך - כך אולי תתגמד ההתקנאות שבה כבר הודינו בפני עצמנו.

ההצלחה של תרגיל זה אינה מובטחת, זה בודאי משתנה לפי האדם, אך למה לא לנסות להזיז דברים?

על צד האמת, כותב שורות אלה לא שוכנע כי דרך זו היא היעילה ביותר להרגיע התקנאות תוך הימנעות מחסימה וכפיה פנימית - אך העדיף שלא לדלג על עניין כה חשוב. טוב יהיה אם מי שגילה דרך מועילה אחרת יביא זאת לידיעתנו.

הפרגון אינו מבטל את ההתקנאות. לפעמים הפרגון עצמו לובש דמות של "קנאה לבנה". ההתקנאות שלי יכולה להיחשב כלבנה, כאשר אני אומר למישהו: "איך הצלחת! איזה מזל היה לך! אני ממש מקנא בך; הייתי רוצה גם אני להגיע לדבר כזה; אתה צריך להעריך את ההישג שלך ולהפיק ממנו כמה שיותר; חכה-חכה אולי אני עוד אעבור אותך". זוהי כמובן אמירה המיועדת לתת לזולת הרגשה טובה, מתוך גישה הנותנת להתקנאות ולהתחרות כיוון חיובי בעיקרו.

טינה ובחירה

ההתקנאות יכולה להתעורר כלפי מי שלא פגע בי מעולם. לעומת זאת, נטירת טינה קיימת על רקע של חוויית היפגעות מהזולת (בין אם יש לה בסיס ובין אם לא). ללא ספק יש מקרים של "חשבון פתוח" שבהם לא נסכים לוותר על הכרת העוול שנגרם לנו. אך יש שאנו מבינים כי הטינה שאנו מודעים לה פוגעת בנו יותר מאשר במי ש"אשם" בה. לפעמים אנו ממש מוכנים לסיים את העניין מבחינתנו.

טוב היה אילו יכלנו לקבל פיצוי על הפגיעה, ולו בצורת הכרת הפוגע באחריותו. אכן, יש ש"אוורור" התלונות (שלפעמים הן הדדיות) מוליך לפיוס והרגעה של הטינה. לעומת זאת יש שאי אפשר להשיג מהזולת שיתוף פעולה לתהליך מוצלח; לפעמים להיפך: העלאת העניין יכולה לגרום לפגיעות חדשות לשני הצדדים.

כאמור, יש שאיננו מוכנים לוותר על הטינה, שהיא חשובה לנו, ליציבותנו, להכרת ערכנו. במקרה זה, חשוב שנבחר בכך במודע, שנקח על כך אחריות, ונשקול אם נהיה מוכנים לבדוק זאת מפעם לפעם.

לעומת זאת קיימים מצבים שבהם היינו מעדיפים לפרוק את משא הטינה - לרבות הזכרון הקשה המשתמר ומתעורר, עם הצורך להפגין הסתייגות - או דווקא להעמיד פנים כאשר אנו מעדיפים שלא לגלות את טינתנו כלפי חוץ.

או אז טוב להחזיק בשיטה שתרגיע את הטינה - לא במחיר של התעלמות מהאירוע שגרם לה, בלי להדחיק זכירת אירועים של היפגעות, של עלבון, של כאב, של עוול. אולי לא כל אחד בנוי להפעיל את השיטה שתתואר כאן - אך כדאי לנסות פעם כדי לראות למי זה מתאים.

חקירה ותובנה

הרעיון העיקרי הוא לנסות להבין מה בעצם קרה? איך פלוני הגיע להתנהגות פוגעת כזו? איך היה עליו לנהוג במקום מה שעשה? ואיך אירע שהוא נהג כפי שנהג?

בכיוון זה אפשר לשאול: מה הייתי אני עושה במקומו? היתכן שהייתי נוהג ממש כמוהו?

אם כן - חשוב לציין זאת (לעצמנו בלבד כמובן), ולבדוק איך ציון כזה משפיע על עצמת הטינה שלנו.

אם לא - אם אנו בנויים להתנהגות ראויה יותר, צודקת יותר, אולי בוגרת ונבונה יותר, אולי רחומה ומתחשבת יותר - נציין גם זאת לעצמנו ונציב את עצמנו במעמד עדיף לפוגע. אולי כך תתגמד הרגשת המושפלות, "הפרייריות", לנוכח גאווה על שיש בנו - לפחות כרגע - הכושר לתפקד יותר טוב מאשר הפוגע. אולי יעזור לנו להבין שהבעיה היא אצלו, למרות שהנזק היה דווקא אצלנו...

עקרונית, יש לנו זכות לנהל בתוכנו משפט צדק נגד מי שפגע בנו, ולהחליט על הגמול המגיע לו לפי דעתנו, כמו על הפיצוי המגיע לנו.

יש לנו, בנוסף לכך, גם זכות אחרת: ללבוש בתוכנו איצטלה של חוקר מדעי (ובתוכנו - לא נקבל ערעור על סמכותנו...) וכך, ללא שיפוט ערכי, לנסות להבין - או רק לנחש -

                                                      "איך עבד הראש שלו",

                                                      איזה מידע היה חסר לו,

                                                      מה היה העיוות בתפיסתו את המציאות,

                                                      איזה יצר הפעיל אותו,

                                                      כיצד הקושי שלו להתמודד עם המצב הביאו לתפקד כפי שתפקד;

וגם זאת:

                                                      איך עד הרגע הזה הוא עוד לא מצליח לשפר את תפקודו.

לאור זה יכול אדם לשאול את עצמו:

                                                                        "האם הייתי רוצה לתפקד כמוהו?"

                                                                        "עד כמה יש להתקנא בו על ההישגים שהשיג בתפקוד כזה?"

וגם:

                                                                        "מה היתה תרומתי לאירוע המזיק?"

                                                                        "איך אני נפלתי בפח הזה?"

                                                                        "מה היתה בעצם השגיאה שלי?"

לא קל לאדם להשיג תשובות מהימנות לגבי חלקו בעניין - אך גם אם המסקנה היא שאני (אולי) שגיתי - זה לא אומר שמגיע לי עונש על כך, ואם אני (בתוקף סמכותי הפנימית) מצליח לפטור את עצמי מעונש על שגיאתי - אמנע עצמי מלעסוק בעינוי עצמי על ידי חשבונות וחרטה.

מה משמעות הדבר? - זה אומר שאינני מתעלם מכלום, אני מודע גם לאמת לא נעימה ואף קשה - אך אני מרשה לעצמי לא ללעוס ולא לבלוע את כל המנה כולה חזור ואכול עד בלי גבול...

רגיעה וסליחה

רק לאחר שפתחנו לפני עצמנו כמה שיותר מן המשמעות של הפגיעה, הן מבחינתנו והן מבחינת הפוגע - מגיע הזמן לבדוק עד כמה נהיה מוכנים לסלוח בלבנו על הפגיעה; לא לשכוח, לא לוותר על שום זכות - להרגיע, לחדול מהלחץ, מהמאמץ המתיש; להוריד מכס השלטון את הטינה, את חוויית העוול; להחזיר את השליטה במצבנו לצרכים שאנו בוחרים להעדיפם על פני סיפור שכבר נגמר.

איננו חייבים להודיע לנוגעים בדבר על סליחה (אלא אם כן כך נוח או כדאי לנו), אך נשתדל להפיק את כל מה שמועיל לנו בכך - וזה כולל סליחה לעצמנו על החלק שלנו (אם היה כזה) באירוע שבשורש הטינה.

אכן, דבר זה יותר קל לאמרו מאשר לעשותו - אבל שווה מאד לנסות. ברור שככל שהפגיעה קשה יותר, כן קיימים קשיים להרגיע אותה. בהמשך, בקטע העוסק בצלקות, אפשר למצוא רעיונות נוספים לעניין זה.

 

אל תוכן הענינים

כיבוד זכויות

גישת הפתיחות תעודד אותנו לשמור על זכויות שלנו כמו גם של אחרים. זכויות שמטילות - בצידן האחר - חובות הנובעות מהן. כל זכות גוררת חובה - לכבד את אותה הזכות ולהגן עליה בשעת הצורך.

כדאי להזכיר כמה מהזכויות הבסיסיות הנוגעות לענייננו:

                               הזכות לחירות היחיד לחשוב ולנהל את עניניו לפי השקפתו ועל אחריותו;

                               הזכות של יחיד וגם של קבוצה לעשות את השימוש הנראה להם בנכסיהם, במשאביהם ובזמנם;

                               הזכות של כל אחד שלא להיות ניזוק על ידי פעולות של אחרים;

                               הזכות לקבל מידע נכון ללא סילוף והטעיה;

                               הזכות של אדם שלא יעשקו אותו, שיקיימו הסכמים והבטחות שניתנו לו;

                               הזכות של כל יחיד לקבל יחס של כבוד בסיסי מאחרים;

                               הזכות להביא לביטוי ולהפיץ - מידע, רעיונות ורגשות;

                               הזכות של כל ילד ואף של מבוגר לקבל מנה של אהבה שתינתן בלי תנאי;

ברור שהזכויות האמורות כאן מגבילות במקרים שונים זו את זו, ודרושה לא פעם החלטה איזו זכות עדיפה; קיימות מערכות של כללים מחייבים המשתדלות להסדיר את הגבולות הדרושים להפעלת הזכויות של יחידים שונים ושל הציבור - אך זה אינו מבטל את תוקפה העצמי של כל זכות. כל החלטה לפגוע בזכות בסיסית מחייבת נטילת אחריות לתוצאות הדבר. משמע: לא יהיה צידוק להתעלמות והתכחשות.

כל דברינו עד כה - כך נקווה - מביאים בחשבון את הזכויות האלה, ובוודאי גם זכויות שלא הוזכרו כאן. גם בהמשך נדבר על הנובע מזכויות אלו בכמה וכמה תחומים, כאשר הפתיחות היא דרך המלך לממש אותן - הן הפתיחות לזולת והן פתיחות האדם לעצמו.

שותפות של חשובים

קורה לא פעם שאנו מוצאים את עצמנו במצב של שיתוף עם אחרים. לענינים רבים אדם צריך עזרה או תמיכה או תיאום פעילות עם זולתו. בני אדם משיגים שיתוף פעולה על ידי פניה לנדיבות של הזולת, לאינטרס משותף, למצפונו, לחששותיו ופחדו, לנכונותו לקבל תמורה על תרומתו.

שותפות - זה שיתוף מיוחד - בעל אופי מתמשך, שנעשה בכוח של הסכם - מפורש או רק משתמע - כאשר למשתתפים יש מעמד מקביל. יתכן שאחד השותפים משקיע יותר מהאחר מבחינה מסוימת, ומבחינה אחרת יתכן שהתועלת שהוא יפיק מהשותפות תהיה שונה מזו שיפיק חברו - אך זו תיחשב כשותפות במידה שכל שותף נושא באחריות לפעולה המשותפת ותוצאותיה.

האחריות המשותפת - זה מה שמבדיל בין יחסי שותפות לבין היחס, לדוגמה, של זה שמוכר שירותים אל הקונה את השירות ונעזר בו לקדם מטרה החשובה לעצמו.

                                   שותפות עסקית היא דוגמה בולטת - אך כמוה גם:

                                   השותפות הצרכנית כגון בית משותף,

                                   השותפות הציבורית כגון בארגון מתנדבים,

                                   השותפות המשפחתית כגון ניהול משק בית, קביעת אורח חיים וחינוך הדור הבא.

בניהול שותפות אמיתית באות לביטוי זכויות יסוד, במיוחד הראשונות מבין הזכויות שנמנו לעיל.

רבים המקרים שבהם שותף מסויים הינו דומיננטי יותר משותף אחר. לרוב יש אפילו הסכמה לכך מצד השותף השולט פחות. במקרים אחרים יש "חלוקת עבודה" בין השותפים, כאשר כל שותף מתמקד בהסכמת האחרים בתחום מסוים, ועוסק פחות בתחום אחר. גם אז קיימת זכותו של כל שותף לקבל מידע ולחוות דעה בכל התחומים שהשותפות בתור כזו פועלת בהם. גם כאשר אינו מתערב בתחום מסויים - הוא נושא באחריות גם לזה בתור שותף.

אפשר לנהל עניינים של שותפות בסגנונות שונים. כאן נתרכז בעיקר בפתיחות בתור הסגנון המומלץ לשותפויות.

הפתיחות נבחנת דווקא במצבים של חילוקי דעות בין שותפים. עצם ההתגלות של חילוקי דעות היא תוצאה מסתברת ממעורבות של שותפים שונים בעניין המשותף. מי שרוצה לקיים שותפות של אמת צריך להיות מוכן שיחלקו על דעתו - גם כאשר הוא בטוח שהצדק עמו ואף שכל הידע נמצא בידו.

הגישה הדמוקרטית

זה יכול להיות טבעי לשותף בכיר לחשוב שחבריו טועים מאד, ושהמחלוקת מחלישה את יכלתו לפעול וגורמת נזק לכולם. הוא יכול להרגיש כי תרומתו הייחודית מקנה לו את הזכות לקבוע את הדרך, ואולי גם שוללת מהאחרים את הזכות להציק לו בשאלות ורעיונות שלדעתו אינם תורמים לעיקר העניין החשוב לכולם.

בעמדה כזו יש אולי הרבה מסירות ואולי גם מידה רבה של יעילות מעשית - אך הפתיחות לוקה כאן מאד. הפתיחות לוקה באותה מידה גם כאשר חילוקי הדעות אינם מתגלים - רק מפני שכל השותפים הסכימו לוותר לטובת יחידים על זכותם לקחת חלק כלשהו בניהול ואולי גם במידע.

מקובל לדבר על החסרונות של שלטון יחיד (או שלטון מעטים) מוחלט בכל עניני השותפות, למרות יתרונות שיש לו לעתים מבחינת יעילות הניהול. הגישה הדמוקרטית מעדיפה מצב שבו כל השותפים יממשו גם את זכותם להשפיע וגם את חובתם לשאת באחריות למה שיקרה בעניין המשותף. סוף-סוף זה הטעם של התארגנות כשותפים.

זה לבד כבר מחייב שהתקשורת בין שותפים תשא את המאפיינים של:

                               גילוי נאות לגבי עובדות וכוונות,

                               יחס של כבוד לכל השותפים,

                               ומתן סיכוי לכל שותף לגבש עמדה משלו ולהשפיע על חבריו בבחירת דרכה של השותפות.

עדיין נשארת השאלה כיצד להכריע? איך לקבל החלטה כאשר הדעות חלוקות?

השגת הסכמות

במסגרת המקנה מראש סמכות למישהו על פי תקנותיה או נהגיה - תהיה הפעלת הסמכות דרך לקבל החלטה. במסגרת דמוקרטית רגילים לחשוב על הצבעה או משאל בין החברים כדרך להכרעה.

אמנם האידיאולוגיה הדמוקרטית מטילה על "מחנה הרוב" אחריות למניעת קיפוח המיעוט מבחינת האינטרסים שלו ושאר זכויותיו - אך לרוב מניחים שהמיעוט, או מי שלא זכה לסמכות מכרעת, ‎‎‎‎‎‎יצטרך להשלים עם כך שעמדתו לא נתקבלה. האם אפשרית דרך אחרת?

ובכן, דחיית דעת המיעוט יכולה להחשב דמוקרטית, או בכל אופן תקינה, על פי דרך ההתיחסות המקובלת. אולם, התחשבות במלוא הדרישות של פתיחות מחייבת מאמץ גדול להשיג הסכמה מלאה (consensus) על הנושא שבמחלוקת, בין כל השותפים שמצבם יושפע מההכרעה שתתקבל.

"האם זה מעשי? האם זה יכול לעבוד? הרי זה נותן זכות וטו לכל שותף! זה ישתק את הפעילות! זה יגרום אנרכיה!" - זאת יכולה להיות תגובה טיפוסית לרעיון הקונסנזוס.

אכן, השגת ההסכמה הכללית אינה מובטחת כלל וכלל, ויתכן עקרונית כי חילוקי הדעות כלל לא ייושבו. והנה, מה שמתברר למעשה הוא, שכאשר מציגים ברצינות את היעד של השגת הסכמה, ומנהלים את הדיון מתוך גישה זו - ההסכמה אכן מושגת ברוב המקרים. כל צד משתדל להבין את הצרכים ואת דרך החשיבה של זולתו, מזהה שינויים שהוא מוכן לעשות בראייתו את המצב, וכן את הפרטים שבהם הוא יכול לוותר לטובת ההסכמה המשותפת.

זה פחות מקובל בתרבות שלנו, אך זה נפוץ יותר בחברה של ארה"ב למשל, ובאופן אחר גם ביפן, ותהליכים כאלה מתרחשים ואף מצליחים דרך שיגרה.

אולי במקרים מסוימים מגיעים למצב שבו נאלצים לפעול בניגוד לעמדה ברורה של שותף, אך זאת לאחר שמוצה כל מאמץ להגיע להסכמה. הכרעה כזאת צריכה להחשב כפגיעה בשותפות - שאולי היה הכרח לסבול אותה בנסיבות מיוחדות - אך שיש למנוע אותה ככל האפשר.

כדי להגיע להישגים בגישה זו, יש לנהל את חילוקי הדעות בדרך שונה מזו הנוהגת בתנאים של הכרעת רוב למשל. כאן אין ערך רב לגיוס תומכים רבים וחזקים שיכולים יחד "לרמוס" את האינטרס או הרצון של המיעוט. לא כדאי להתחיל את הדיון למשל דווקא עם מי שדעתו קרובה, אלא חשוב לברר בהקדם את עמדתו של מי שיושפע ביותר מהנושא הנדון או שיש לו רגשות או דעות חזקות באותו עניין, כי אתו יהיה צורך להסתדר לבסוף.

יש מקום לגייס "דעת קהל פנימית" כדי לשכנע מישהו, אך לא כדי לייאש אותו.

במצב כזה הדיונים פונים מהשאלות העקרוניות לשאלות מעשיות מפורטות בדבר ההשפעה של כל פתרון על הנוגעים בדבר. בהנחה שקיום המסגרת חשוב לכל אחד, יש סיכוי רב כי במשך הזמן ילמד כל אחד לזהות על מה בדיוק לא יוכל לוותר ועם מה "הוא יכול לחיות".

במשך הזמן נוצרת מעין מודעות -

                               הן לגבי היסטוריה של החלטות שנתקבלו,

                               הן לגבי לקחים שאפשר להפיק מהתוצאות,

                               הן לגבי מספר הפעמים שהמציאות הצביעה על מישהו כצודק או כטועה,

                               והן לגבי מידת הויתורים שמישהו עשה עד כה ביחס למישהו אחר.

האיכות של דיונים ושל קבלת החלטות עשויה ללכת ולגדול.

הדוגמה של משפחה

המשפחה - במיחד המשפחה השוכנת באותו בית - היא דוגמה לשותפות. אופי השותפות במשפחה שונה כמובן מאופי השותפות העסקית או ההתארגנות הציבורית - אך העקרונות שנדונו לעיל חלים בעיקרם גם על מסגרת זו.

בדרך כלל אין המשפחה מבוססת על הסכם מנוסח עם תקנות פעולה. חלוקת העבודה נוצרת לא מעט לפי הכישורים וההעדפות של השותפים, אין השותפים שוים בהכרח במעמדם - אך ראוי שיהיה מעמד לכל אחד. יש משפחות דמוקרטיות יותר או פחות, אך הזכות לקבל אהבה ראוי שתשרור בכל משפחה.

למשפחה תיפקודים רבים, החל מתפקוד משפטי, כלכלי, ועד לתפקוד תרבותי וחינוכי, כולל תפקוד בטחוני ופוליטי ביחס לסביבה. מבין זכויות היסוד שהוזכרו לעיל עולה כאן הזכות לקבל אהבה.

גישת הפתיחות אומרת שיש לנהל את יחסי המשפחה בדרך המומלצת בעבודה זו. פירוש הדבר הוא, בין השאר, שהחזקים יותר לא ימצו את מלוא כוחם כדי לשלוט בכל מה שייעשה, אלא ינהלו שותפות שבה תבוא לביטוי העמדה של כל אחד, שבה תינתן לכל אחד האפשרות לתרום לתיפקוד הכללי.

אם ייעשה מאמץ להגיע להחלטות משותפות ומוסכמות, תהיה לזה גם השפעה חינוכית על כל השותפים, ובמיוחד על הילדים שיקבלו הדרכה לחיי שותפות פורים בחייהם לעתיד. ברור עם זאת, שחייב להיות מי שישא באחריות גם לבחירת הדרך הזאת, לבחינת הצלחתה ולשינויים שיידרשו בה על פי הנסיון ושיקול הדעת.

 

אל תוכן הענינים

בין אהבה ופתיחות

"אהבה" ו"פתיחות" הם מושגים נבדלים. אמנם מומלץ לקיימם יחד בדרך כלל, אך במציאות רבים המקרים שאהבה מתקיימת בתנאים של פתיחות מועטה למדי.

אנו עוסקים כאן באהבה במובן הרחב של מושג זה, כשהוא כולל: אהבת הורים וילדים, אהבת אחים ובני משפחה, אהבת בני זוג, אהבת חברים וידידים, אפילו אהבה לזולת שאינו חבר וקרוב (כאשר מתעוררת אהבה כזאת).

מי לא שמע על האוהב הדורש רק טוב למושא אהבתו, דואג למה שהוא מחשיב כאושר אמיתי של אהוביו, מוכן להקריב הרבה כדי שהאהוב עליו יזכה לכל היתרונות שהאוהב מעריך ביותר - אך בו-בזמן אינו מוכן לפגוש בכמה אפשרויות לא-מוכרות הפתוחות לפני האהוב או האהובה, אינו מתעניין במיוחד ברגשות, בדעות ובמשאלות של מי שיקר לו - כי הוא יודע יותר טוב. אהבה רבה אולי יש כאן - אך הפתיחות כמובן לקויה בחסר.

אדם יכול לאהוב מאד - אך בו בזמן גם -

                                                                        לפחד הרבה,

                                                                        להשתלט על האהוב,

                                                                        לקחת אחריות מרכזית על שלומו וגורלו,

                                                                        להיות תלוי באהוב מבחינה רגשית ומעשית,

                                                                        לקנא בכל מי שיזכה בתשומת לב האהוב,

                                                                        לחשוש מצמיחת התענינויות וחוויות אצל הנאהב שלא יהיה בהן חלק לו, לאוהב.

תופעות אלו הן עובדה קיימת. עלינו להתייחס בפתיחות ואמפתיה גם לאלה שכזאת היא אהבתם. אל נתמה אם גם נמצא את עצמנו במידה זו או אחרת בגדר של אוהבים שאינם פתוחים - ועובדה זו לא חייבת לייאש אותנו. אנו יכולים עם זאת לשקול באיזו דרך נעדיף לקיים יחסי אהבה מכאן ואילך.

הבחירה באהבה של פתיחות אינה קלה לכל אחד. טבעי לנו ליישם את דגמי האהבה שבהם פגשנו בראשית דרכנו. יש אולי מחיר לא-קל לשינוי דגם, אך יש גם מחיר להישארות בדגם המסוגר, ומרגע שאנו מודעים לכך - מוטל עלינו לבחור בין הדגמים.

אהבה ללא תנאי

אם בוחרים באהבה מתוך פתיחות, ראוי שהזכויות הבסיסיות, כמו אלו שמנינו לעיל, יקבלו תוקף רב. כאן נמליץ במיוחד על ההכרה בזכותו של כל יחיד לקבל אהבה ללא כל תנאי.

גם אם קיבלנו שזכות כזו קיימת - ברור שהיא אינה ממומשת אצל רבים-רבים. ברור, שאי אפשר לחייב מישהו לאהוב מישהו - בין תחת תנאי ובין ללא תנאי. לפי ההשקפה המוצגת כאן, הזכות של אדם לקבל אהבה, קיימת - אף כי ללא חובה מקבילה אצל בני אדם הסובבים אותו. מה, אם כן, הפשר של זכות זו?

נזכיר כאן, כי הרעיון של "ואהבת לרעך כמוך" אינו מותנה בכך ש"רעך" יהיה טוב או חכם או יפה או גיבור, אינו תלוי בכך שהוא יאיר לך פנים, ואפילו שיגמול לך באהבה על אהבתך, בחסד על חסדך עמו. האם זה רעיון בלתי מעשי? נניח.

מה בדבר אהבת הורים לילדיהם? האם יכול להיות שזו תהיה ללא תנאי?

ברור שבמקרים רבים זו דווקא נראית כאילו היא מותנית, כאילו הילד מאבד את אהבת הוריו כשאינו מממש כראוי את ציפיותיהם ממנו. אכן קיימים הורים "מתקדמים" ומסורים שיימנעו למשל מכל עונש גופני לילדיהם, ואולי גם יכבשו גילויים אחרים של כעס - אולם הם יגמלו על התנהגות שאינה נאותה, שמזיקה, ולפעמים גם על מיעוט מאמץ ומיעוט הישגים - בתגובה של השעיית גילויי אהבה.

נוצר מצב שבו הילד הטוב יקבל את האהבה שהוא זקוק לה, בתור "שכר" על עמידתו בתקנים שהציבו לו הוריו דורשי טובתו. אפשר לדמות אדם שגדל כך השופט את עצמו כל חייו, ומונע מעצמו אהבה כאשר הוא חש שאינו ראוי לה.

אנו אומרים: הוא ראוי לאהבה ללא תנאי. יש מקום לשיפוט, יש מקום לשכר ועונש - אך שלילת האהבה הבסיסית אינה סנקציה ראויה. אולי הורים כאלה אינם יכולים אחרת (ואולי דווקא הם יכולים) אך אנו מציגים כנגד דרכם את מה שנראה לנו כזכותו של ילד לאהבה בלי תנאי, כזו שיוכל לשאת באוצרו כל חייו.

זכותו של מי שנמנעה ממנו אהבה בלי תנאי, להיות מפוצה על כך בזמן מאוחר יותר באהבה שתהיה בלתי מותנית - בין על ידי בני אדם שיכולים לעשות זאת, בין על ידי ישות על-אנושית, בין על ידי אותו אדם עצמו - כאשר הוא מפנה כלפי עצמו את הכושר שלו לאהוב אחרים - אם זכה לכושר כזה.

אחד הדברים שיש ללמוד הוא איך לפתוח את מעינות האהבה הבלתי מותנית - בלי לוותר על מה שנראה לנו נכון וצודק, בלי להפסיד את זכויותינו. מדובר על אהבה שאינה מתבטלת גם בנוכחות כעס וטרוניה, אפילו תוך מאבק על זכויותינו - כי האהבה הפתוחה אינה צריכה "לכסות על כל פשעים" כדבר החכמה הקדום, גם כאשר היא מכוונת לטובתו האמתית של האהוב.

הזכרנו את האהבה לעצמו שחייבת להיות גם היא ללא תנאי. האם מדובר באגואיזם? - להיפך: האגואיסט אינו מי שאוהב את עצמו ללא תנאי, אלא זה שזקוק לניפוח חשיבותו העצמית והישגיו כדי להרגיש בעל ערך. מתקבל הרושם כי האגו המנופח הוא מצב של מחלה רוחנית הנובע ממחסור באהבה אמתית שהיתה צריכה להינתן ללא תנאי בזמן עיצוב האישיות.

על אהבה והחשבה

אחד הדברים התורמים לאהבה של פתיחות היא התיחסות אל האהוב כשוה לי בערכו. שוויון-הערך - זו ההתיחסות המאפשרת אהבה מתוך חירות ואחריות. מומלץ לאוהב לאמץ גישה כזו - גם כאשר האהוב טרם למד לנהוג בשוויון.

ודאי שאין לצפות לשוויון בין כל שני בני אדם מבחינת כישורים, כוח, חכמה, אומץ, אחריות, טוב-לב וכו'. השוויון הוא מבחינת זכות קיומו של כל אחד כאדם. גם אם אדם אינו מממש את חירותו ואינו עומד על זכויותיו - הזכויות הבסיסיות שלו קיימות ותקפות. אהבה פתוחה תעודד אותו להכיר בערך עצמו ולממש את יכלתו.

לכן יש לעשות הרבה כדי לצמצם, בין אוהבים,

                                                                        יחסים של שליטה ותלות,

                                                                        יחסי קנאה ופחד,

                                                                        סחיטה רגשית ותחושות אשמה,

                                                                        השפלות וביטול עצמי,

                                                                        ניצול וכן ויתור על זכויות,

                                                                        ענישה והתגוננות,

שלא לדבר על אלימות, על בריחה, על הרס.

ככל הנראה, הדרך היא החשבה - מצד כל אחד - של עצמו ושל זולתו. החשבת הזולת היא יסוד מוסד בכל יחסי פתיחות - אך חשוב לעמוד עליה במיוחד לגבי יחסי אהבה. מתברר, כי דווקא ביחסי אהבה - יותר מאשר ביחסים אחרים - בגלל דפוסי חיים מן העבר, רבה הסכנה שהאוהב יגלוש להתיחסות הפוגעת בחשיבותו ו/או בחשיבות האהוב. בתקופתנו זה קורה במידה זו או אחרת לרבים רבים, ואפשר להציע לכל אחד מאתנו שיבדוק עד כמה יחסי האהבה שלו טעונים שיפור מבחינה זו.

כאשר מתגלה ליקוי מסוג זה - עשוי להתברר שכלל וכלל לא פשוט לתקנו - במיוחד אם הדבר הפך להרגל בין זוג האוהבים, כאשר היחסים הבעייתיים הפכו לבסיס היציבות של הקשר. מה שאפשר לבקש לפחות, זו מודעות לדבר, תחילת מאמץ לטפל בנושא כעניין משותף, עם הסתכנות בגילוי לב, עם מוכנות גוברת לויתור על יתרונות לכאורה שכל אחד רכש במסגרת אותו קשר - קשר שהתקיים תוך מחסור בהחשבת עצמו ו/או הזולת.

אגב, צריך להבין, שקצב ההתקדמות של שני בני הזוג אל יחס נאות יותר זה לזה, אינו בהכרח שווה לשניהם - ולכן מי שמתקדם מהר יותר בכיוון יחסי ההחשבה, צריך להיות מוכן לתגובות פוגעות מצד האחר - שגם בהן אפשר לנסות לטפל מתוך החשבה הולכת וגדלה של עצמו ושל זולתו.

אנו וילדינו

@@@

 

אל תוכן הענינים

סובלנות ופתיחות

אחד מסוגי הפתיחות היא הסובלנות.

זה אולי פשוט - להיות פתוח לדברים שנוחים לך, לאישור הניתן לך על נכונות דעותיך והתנהגותך.

זה מסובך יותר לסבול דברים המערערים על מה שאתה מאמין בו, הפוגמים בבטחון העצמי שלך, המציגים אותך כטועה, או גם כלוקה בחכמתו וכושר שיפוטו.

אחרי הכל: לכל אחד יש גבול - כזה או אחר - לדברים שהוא מוכן להקשיב להם, שלא לדבר על דברים שהוא מסכים שיקרו בסביבת חייו.

ההחלטה להרחיב את הגבולות הקיימים, אינה קלה, ולא בכל המקרים מוצדקת.

עם זאת, לגבי רובנו, ככל הנראה עשויה הגברת הסובלנות להיות לברכה.

מקורות לסובלנות

המלה "סובלנות" כוללת בתוכה את היסוד של סבילה - המאמץ לסבול משהו, שאף כי יש לו משמעות שאינה רצויה - נותנים לו מקום בכל זאת.

מה גורם לאנשים לעשות את המאמץ ולנקוט בסובלנות? אפשר להציג מספר מקורות עיקריים אפשריים להתנהגות סובלנית, הפועלים - כל מקור לבדו - או בהצטרפות של מספר מקורות:

                                 העדר ביטחון מלא בכך שדווקא אנחנו צודקים, ומתוך כך - מתן מקום גם לתומכי הדרך המנוגדת;

                                 כיבוד החירות של האחר להחזיק בדעתו ובדרכו - גם כאשר אנו חושבים שהיא מזיקה לו ולאחרים;

                                 אמונה שריבוי דעות ודרכי חיים הוא תופעה חיובית המעשירה את החברה והעולם ותועלתה גוברת על נזק אפשרי;

ואולי רק

                                 היות העניין הבלתי-רצוי והמקומם לא חשוב לנו דיו ביחס למאמץ שיידרש כדי להילחם נגדו.

כאשר אנו מתארים מקורות אלה איננו טוענים שיש להם תוקף מחייב; בכל מקרה עלינו האחריות אם נפעיל או לא נפעיל עמדה של סובלנות ממקור זה או אחר.

אפשר להבחין בין (א) סובלנות סבילה - כזו המניחה לזולת השונה להיות מה שהוא - אך ככל האפשר מנתקת כל קשר אליו, כדי "לסבול" אותו כמה שפחות - ובין (ב) סובלנות פעילה - כזו המוכנה למאמץ לקיים תקשורת עם האחר למרות השוני והניגודים. המושג של פתיחות תואם כמובן לסובלנות הפעילה, הממשיכה בקשר למרות אי ההצלחה לשכנע את זולתנו שיקבל את דעתנו.

מחשבות העוזרות לנו לקיים סובלנות פעילה הן למשל:

                                 כי אנו חזקים דיינו להיפתח אל המנוגד והמקומם - ואפילו להשתנות במידה מסוימת - מבלי שנאבד את זהותנו ומשמעות חיינו;

                                 כי בנכונותנו לקיים קשר עם יריבים קשים ואפילו אויבים, איננו מוותרים על עמדותינו ועקרונותינו ואפילו לא על מלחמתנו נגדם בדרכים המתאימות - אם שוכנענו כי אין מנוס מלחימה;

                                 כי מי שגישתו שונה משלנו אינו בהכרח "סתום" או "מכור" או "משוחד" או "מופרע נפשית" - למרות שזה נדמה כך כשמקשיבים לדבריו ורואים את מעשיו;

                                 כי אולי יש שוני רב בין עולם המושגים, הזכרונות והרגשות שלנו לזה של האחר - גם כאשר עברנו הרבה ביחד - וכדאי שנשקיע מאמץ ללמוד זה את עולמו של זה;

                                 כי יש לנו הזדמנות להתעשר בחוויות חשובות מתוך מגע עם השונה שבאחר - גם כאשר הוא מתנגד ויריב למטרותינו ודרכנו.

סובלנות פעילה מן המשובח מופעלת גם כלפי זולת שאינו סובלני בעצמו, שהרי מקורות הסובל נות והמחשבות המאפשרות שנמנו כאן, תופסים עקרונית גם כלפי מתנגד מסוג זה.

כוונתנו בפרק זה היא אמנם לעודד מתן הזדמנות ל מקורות הסובלנות שית בטאו, אך ראוי לזכור כי שום סובלנות אינה ללא גבול, ולכל אחד יש בהכרח דברים שאינו יכול להסכים כי יתקיימו. זוהי אחריותו של כל אחד לקבוע לעצמו את גבולות סובלנותו.

סקרנות וכבוד

כוח דוחף לפתיחות לרעיונות ודעות חדשים לנו, היא הסקרנות.

אנחנו נפתחים לשמוע מסרים ולהכיר אורחות חיים זרים ומוזרים, מנוגדים למדי לדרכנו - מתוך עניין "על מה שיש בעולם". זאת איננה בהכרח פתיחות חשובה: לעתים היא אינה עולה על הפתיחות של ביקור בגן חיות למשל...

מתי סקרנות מהווה גילוי של פתיחות רצינית? - אם מתלווה אליה גם ר גש הכבוד לנקודת הראות ודרך החיים של הזולת.

עד כמה אנו יכולים לקיים פתיחות כזו גם כאשר המסר הזר מאיים על אורח חיינו, על ערכי חברתנו, על תוצאות החינוך ועל יציבותנו הרגשית?

האם מוצדקת כאן עמדה של אומץ לב? מה מצבנו כיום מבחינה זו?

פתיחות לדעות ורעיונות

בדרך כלל נוח לנו לאשר לעצמנו את השקפתנו ואת החלטותינו הקודמות, ולהרגיש בטוחים בדרך שבחרנו. זה יכול להיות מרגיז כשמישהו מערער את הבטחון הזה. לפעמים גם מפריע לנו שמאלצים אותנו להתאמץ לחשוב מחדש על דברים, ולוותר על הרגשת הבהירות - תמורת תהליך העלול להשאיר אותנו בספק ובחששות.

הרעיון שלנו כאן הוא, שלמרות זאת אולי כדאי לנו במצב העניינים שלנו להיפתח לדעות ורעיונות לא נוחים. זה אומר לפתח אומץ-לב, מעין "כושר עמידה" בפני דאגה וחשש, נכונות לסיכון.

היפתחות לדעות שונות אינה מחייבת בהכרח הסכמה אתן. פתיחות משמעה יחס של כבוד וסקרנות גם למה שאנו מתנגדים לו.

אלה עשויים לתרום לא רק לערעור על השקפות הקשות להגנה, אלא דווקא לחיזוק השקפות מבוססות, כמו עץ ששורשיו מתפתחים יותר כאשר נופו חשוף לרוחות חזקות.

וגם זאת: כדאי שנגדיר לעצמנו, עד כמה נהיה מוכנים להניח גם לאחרים מלבדנו להיחשף לרעיונות שאנו שוללים? האם "נשחק משחק הוגן" בזירה הרעיונית? סוב לנות היא לא במעט גם בתחום זה.

כבלים מיושנים וחדישים

הגישה של פתיחות, מופרעת לעתים על ידי מה שנקרא "דעות קדומות". יש לציין, כי עצם קיומן של דעות קדומות הנו חיוני לראיית עולם משמעותי ת. תביעת הפתיחות היא לא להסתלק מדעה מפני שהיא "קדומה", אלא להיות מוכן לב דוק אותה כאשר משהו מערער עליה.

הדעה הקדומה יכולה להיות גם רעיון שעליו גודלנו והוא מקובל בסביבתנו: האם דעה כזו תיחשב כ"עבר זמנה", או שהיא מתאימה לשימוש בשיפוטנו את הדברים?

לפעמים הקושי הוא להתמודד עם ערעור שהופיע לפתע דווקא כנגד דעות חדישות שקסמו לנו ולסובבים אותנו, ושכבר "סידרנו" את השקפת העולם ש לנו לאורן.

אנו פוגשים קנאים לשני סוגי הדעות הקדומות הללו: "שמרנים" מזה ו"ליברלים" מזה. עשוי להידרש אומץ ניכר כדי להטיל ספק בכל סוג של רעיון שולט.

מאותה בחינה יש מקום להגן על הפתיחות שלנו - הן מפני תכתיבי הדת הממוסדת הבוחנת הכל על פי תורות קיימות, והן מפני תכתיבי "דת המדע" זו הנוטה לחסום את תודעתנו מפני הכרות רוחניות.

 

אל תוכן הענינים

הקשבה נאמנה

כושר שכדאי לפתח הוא היכולת להקשיב לאחר. כאן מדובר ב"פקיחת אוזניים" ומתן הזדמנות לזולת להשמיע את דברו. ברור שהקשבה אינה רק המתנה לסיום דברו של באחר כדי "להיכנס" עם הרעיון המוכן אצלי... צריך להקדיש תשומת-ל ב מספקת למה שיש לאחר לומר, מבלי להניח "שכבר יודעים מה יש לו להגיד" או "שזה לא יכול להיות כל כך חשוב" או שבזמן שהוא מדבר מתאים לנו להרהר בעניין אחר כלשהו...

מלבד תשומת הלב, נדרשת מאתנו לא פעם הסרה או לפחות הרפיה של החסימות ש אולי קיימות בנו, כנגד קליטת מסר שלא הזדמן לנו להכירו, מסר שאולי מאיים על תמונת פני הדברים שאותה כבר גיבשנו לנו - וזאת לא-אחת במאמץ ובמחיר ניכר.

כאן נדרש מאתנו משהו פרדוכסלי.

מצד אחד מבוקשת הקשבה פעילה, דהיינו מאמץ להבין במה מדובר, לבדוק אם המושגים הבאים לביטוי תואמים את המושגים שלנו; לברר אם הם מחדשים לנו משהו, שמא הם אפילו מצריכים לימוד של מושג חדש, ואולי רק השלמה עם כך שהזולת תופס מושגים הקיימים אצלנו בדרך שונה משלנו, שהוא אולי מגדיר דברים אחרת.

מצד אחר עלינו לבלום את הדחף להגיב מיד, אפילו כלפי פנים (שלא לדבר על כניסה לדברי האחר) - כאשר הדעות שלנו, הניסיון שלנו, העובדות שבהן כבר נוכחנו - מתיצבות מול הרעיונות הזרים - בין כדי לסתור או "לתקן" אותם ובין כדי לגמד אותם לדרגת אי-חשיבות שתצדיק חוסר התיחסות.

איך מקשיבים באופן פעיל מבלי להחריש את המסר השונה, זה שצלילו מרתיע אותנו?

מתן סיכוי למסר

ברור שנחוץ כאן מאמץ מיוחד, מתבקשת טכניקה שתחזיק אותנו גם פתוחים וגם מבינים; שלא תניח לכושר הביקורת שלנו (החשוב כל כך!) להפריע למפגש עם חומר "מפוקפק".

הטכניקה המוצעת היא: השעיית הביקורת והאמירה האישית.

נדמה אירוע שבו אנו נחשפים למסר חדש מאד, או להצגה חדשה של מסר מוכר.

קורה שבמצב כזה מתעורר בנו צורך להציג תוך כדי שמיעה - ולו בפני עצמנו - כל מידע או שיקול דעת שבסתירה לאותו מסר, או קורה שמתעורר רצון לנתק מגע עם המסר בגלל "המופרכות שלו על פניו".

דווקא באירוע כזה יש להגביר - ולו באופן מלאכותי ומכוון - את חוויית הסקרנות, את המאמץ "להיכנס לנקודת ראותו של האחר" - ומצד אחר להרפות מביקורת, מביטוי (אפילו בפני עצמנו) של מסרים מנוגדים, של נימוקים לסתור ולערער.

כאן לא מדובר על אימוץ רעיונות חדשים ללא בדיקה - אלא רק על מתן הזדמנות למסרים הזרים, המשונים לפעמים, להדהד בתוכנו עם כניסתם, ללא הפרעה - לגרום לנו חוויה שאותה נזכור. כאשר בשעת הקשבה מתעורר בנו תוכן מתנגד, נציין אותו לעצמנו לטיפול אחר-כך (אל נזלזל במסרים העולים מתוכנו - הם חשובים מאד) - ונמשיך בהקשבה לא-מופרעת. לכל הביקורת שעולה בנו נאמר: "אחר-כך, אחר-כך". ננסה לקבל תמונה שלמה של מה שמנסים למסור לנו, להקנות לנו. לא נתחייב על כלום - ולאחר שקלטנו מה שאפשר - נפנה לעמת את המסרים והחוויות עם מה שידוע לנו מקודם.

הפעלת טכניקה כזו אינה נטולת בעיות. היפתחות למסרים חדשים, גם כאשר היא תלווה בבירור וביקורת, עשויה להחדיר רעיונות שיטרידו אותנו בימים הבאים. אכן, יש בפתיחות סיכון של זעזוע ומבוכה, שאולי בנסיבות שלנו לא נהיה מוכנים להם.

פתיחה הדדית

בדרך כלל נשתדל להשיג הדדיות בהיפתחנו אל הזולת, דהיינו להתקבל בפתיחות על ידי הזולת שאליו בחרנו להיפתח.

אמנם מידת הפתיחות מלמדת אותנו להיפתח גם למסרים ממקור מרגיז, קשה להבנה ואף בלתי-הוגן - כמובן ללא חובה להסכים עם המסר - אך עדיפה כמובן תקשורת שבה גם הצד האחר יפגין ביחס אלינו פתיחות של ממש, הקשבה אמיתית.

לפעמים, כאשר נתקלים בהתיחסות לא-פתוחה אצל זולתנו, יש סיכוי להשיג שיפור אם נציע לו לעבור לסוג פתוח יותר של תקשורת.

אחרי הכל, איננו חייבים להסכים עם מישהו רק מפני שהוא מפגין תחושה שהידע נמצא אצלו, שהוא כבר שקל כראוי ואין צורך לבדוק אחריו, שהוא כבר בדק את הפרטים, מנדב לנו את המסקנה ומשחרר אותנו מלהתאמץ ולהתעמק. משמע: אנו רשאים לתת אמון במי שנחפוץ - אבל איננו חייבים לעשות כן. גם אם אין בידינו הכלים לבדוק מה שנאמר לנו - נעודד את מי שמנסה לתהות על הדברים כי יתרום את תהייתו, ונצפה שיתייחסו לקושיות ופירכות ברצינות, בפתיחות.

גם כאשר אנו מעבירים מסרים נהיה נא סבלנים למי שמבקש לבדוק אותנו, שמסרב להניח "שאנחנו בוודאי יודעים", "שיש לנו סמכות וידע", ומבקש הבהרה. רצוי שבקשת ההבהרה תיעשה בנימוס וללא עוקצנות - אך אנו נשתדל להיענות בתום-לב גם אם המקשה עלינו מפגין דעה קדומה, התנגדות נפשית ואפילו עוינות.

השאלות: "מה גורם לך להאמין בזה?" "מאיפה אתה יודע את זה?" "איך נוכל לדעת שזה נכון?" "איך זה מתיישב עם עובדה או דעה פלונית?" "אולי תביא איזו דוגמה ממשית?" - כל אלו שאלות לגיטימיות. לא על כולן חייבים להשיב.

תשובות כמו: "זה מתבסס על נסיוני", "אין לזה הוכחות ממשיות", "אני סומך על חכם פלוני", "תקבלו את זה כהנחה לצורך הדיון", "לא יספיק לי הזמן כדי להיכנס להסבר של ממש" - כל אלו הן תשובות לגיטימיות. לא כולן חייבות לספק.

מה שרצוי, זה שיח "בגובה העיניים". גם ההרגשה שאתה מצויד בהרבה יותר ידע אינה צריכה למנוע ממך להשיב בתמימות, בלי רוגז, לפי תוכן השאלה - מבלי למצוא "כוונות נסתרות" מאחרי שאלות בלתי נוחות.

מי שהתנסה בתקשורת בין-אישית תוך פתיחות הדדית, עם כבוד, ללא חשדנות, בתמימות עניינית, עם חשיפת הבסיס האמתי של עמדות הצדדים - יתקשה לוותר על שכמותה כל אימת שרק אפשר להשיגה.

טכניקת תקשורת

כידוע פותחו גם טכניקות של תקשורת בין-אישית המגבירות את ההקשבה ואת ההבנה השלמה יותר - בשיחות בירור, בדיונים וויכוחים.

תוזכר כאן טכניקה אחת שנמצאת יעילה ביותר, במיוחד בדיאלוגים שבזוג או בקבוצה לא גדולה, ולפחות עד שכישורי ההקשבה מבשילים אצל כל המשתתפים.

בטכניקה זו מתבקש כל משתתף לסכם, אפילו במילים שלו, ללא הערות, מה שהבין מדברי זה שקדם לו. הדובר המקורי שומע את הדברים, מאשר את נאמנותם לדעתו או מעיר ומתקן - ולאחר מכן יאמר המשתתף הבא אחריו את דברו.

טכניקה כזו משיגה מספר דברים:

                             כל אחד ישתדל להיפתח היטב לנאמר כדי שיוכל לסכם את הדברים במידה סבירה,

                             הדובר יגלה מתי לא הבינו אותו היטב והוא ישפר בעתיד את כושר ההסבר שלו,

                             גדל הסיכוי שהמסרים ייקלטו ביתר שלמות, ללא סילופים,

                             תשתלט אוירה של סבלנות ופתיחות.

הגנה ממסר מניפולטיבי

חלק מהמסרים המיוצרים בעולמנו מיועדים להשפיע עלינו שנפעל בדרך שתהיה עדיפה מבחינת בעל המסר; למשל: לשכנע אותנו לקנות את סחורתו, להצביע בשבילו, לעזור לו ולהצטרף למאבקו, לתת לו כבוד ויקר, לקדם אותו במעמד או בתפקיד, להתחתן אתו, לשמש לו חברה, לשנוא את אויביו, לשתף אותו בסודנו.

בעקרון, מסרים כאלה הנם לגיטימיים. הם עשויים לפעמים להיות מתאימים לצרכינו, לטעמנו, לערכינו, לרחמינו, להבנתנו. אך גם כאשר נבחר להיפתח אליהם, כדאי, בכל אופן, שלא להתעלם מהמטרה של מוסר המסר.

מומלץ להיזהר ממסרים מניפולטיביים, כלומר מסר שבו המטרה מוסתרת ממך כולה או בחלקה, או שמסיחים את דעתך מן המטרה על ידי אפקטים שונים - כאשר לנגד עיני מוסר המסר, השגת המטרה הרצויה לו נמצאת בעדיפות גבוהה לעומת הצרכים והערכים של מקבל המסר.

נוכל להגן על עצמנו מפני מסר מניפולטיבי אם נזהה אותו. נציע כאן מספר סימני אזהרה שיעוררו אותנו לבדוק עד כמה כדאי ללוות את פתיחותנו העקרונית בעמידה על המשמר מפני ניצול לרעה.

סימן כזה הוא גילוי של מאמץ ניכר מצד בעל המסר, לפעמים גם בכסף, להסיח את הדעת מהאינטרס שלו. זה יכול להתבטא למשל בהעמסת פרטים רבים, ולו משעשעים ומעניינים, שאין להם קשר של ממש לאותו עניין שרוצים לקדם, כגון: שימוש בשחקני תיאטרון, יצירת אירועים אמנותיים, עידוד רכילות בתקשורת, הפעלת אישים ציבוריים וכו'.

סימן אחר הוא חזרות על המסר, בין באותה צורה ובין בסגנונות שונים, כאשר ניכרת המגמה להחדיר אותו לתודעתנו כ"הרגל חשיבה" של סיסמה או פתגם או חרוז מבלי שהחלטנו במודע להסכים לו ולאמץ אותו.

צורה קשה וחמורה של מניפולציה היא פניה לרגשותינו בדרכים של: חנופה, טיפוח רגשי אשמה בתוכנו, לשון-הרע שתגרה את כעסנו ותטשטש את שיפוטנו, איום גלוי או מרומז על אינטרס חשוב שלנו, ריפוי ידינו מפעילות, גזלת זמננו ותשומת לבנו גם לאחר שהמסר נמסר וגם הובן אצלנו.

דרך המלך להתגונן ממניפולציה פסולה היא התרכזות במה שבאמת חשוב לנו, אטימה פעילה של תשומת הלב לחזרות מיותרות ולתכנים שאינם לעניין. כשמדובר במניפולציה רגשית, כדאי להשתדל ככל האפשר לשמור על מידה של "רוח טובה", להקפיד על כבוד הזולת גם מבלי לוותר לו על מה שאיננו רוצים לוותר. בכל מקרה אנו זכאים ואף חייבים להגן על פרטיותנו כנגד פלישה רגשנית הנעשית בשירות של אחרים.

 

אל תוכן הענינים

ניהול ניגודים

@@@

פתיחות לביקורת

לפעמים אנו מוכנים להיחשף למסרים המנוגדים להשקפתנו - אבל מתקשים יותר לקבל דברים הנראים לנו כמכוונים לבקר אותנו אישית.

ביקורת אישית היא לא רק ערעור על דעותינו. במקרים הקשים יותר בשבילנו - היא תוקפת את דרכנו דווקא בשם דעות וסמכויות המקובלות עלינו.

לא נעים לקבל ציון נמוך בסולם שאנו מחשיבים, ואולי גם משתמשים בו לבקר אחרים...

יש המתארים את הרגש המלווה אצלם שמיעת ביקורת כעין "אגרוף בבטן" או חץ שלוח לפגוע בהם.

לרוב זה לא רק לא-נעים; זה גם מאיים על הבטחון העצמי שלנו, על הרגשת הערך העצמי. כאשר הביקורת מושמעת בפני אחרים, זה גם מאיים על מעמדנו בעיני אנשים שדעתם חשובה לנו, אולי זה גם יכול לפגוע בהשגת מטרותינו.

איך להיות מבוקר

ביכלתנו לקבוע במידת מה עד כמה ניחשף לביקורת. האם כדאי לנו לדכא ביקורת כזאת?

כאן נזכיר גם את התועלת הרבה ואולי גם החיונית שאפשר להפיק מקבלת ביקורת.

שוב: דרוש "כושר עמידה" מסוים. דרושה מכוונות להרוויח מהביקורת מה שאפשר. קיימת גם אפשרות לכוון את פתיחותנו כך שהיא תבטיח לנו יותר "ביקורת בונה" ופחות ביקורת שאי אפשר ללמוד ממנה הרבה.

כאשר אני פתוח לביקורת, אין פירוש הדבר שאני מוכן לשמש כשק-אגרוף מילולי, שכבודי הפקר, שאני חייב להקשיב לתוכחות מוסר אינסופיות, לביזויים וגידופים.

אני דורש שהפניה אלי תהיה מכובדת - במיוחד כשבאים לבקר אותי - לא בצעקות, לא ב"הענקת ציונים" לכישוריי ומידותיי - אלא בלשון ברורה המוסרת את העובדות כפי שנראו למבקר ואת שיקולי הדעת שהוא ממליץ עליהם.

ככל יכלתי אשתדל להקשיב למסרים שייאמרו כהלכה; גם אם ייראו לי מוטעים ובלתי צודקים אביא בחשבון שיש להם סיבה ואשתדל להבין סיבה זו. לא אפגין (שוב: ככל יכלתי) רוגז וביטול, ואם יעמוד לי כוחי גם אביע תודה על ביקורת הנמסרת בדרך נאותה - בלי התחשב בנכונותה.

גישה מועילה למבוקר - אם הוא מוצא יכולת לנקוט בה - היא לנסות להתיחס לביקורת בדרך עניינית ובשלב ראשון להתעלם בכלל מהמשמעות הפוגעת והמזיקה; ככל האפשר כדאי - לפחות בהתחלה - להימנע מלחפש את "הכוונה שלא נאמרה" בדברי הביקורת ולהתיחס דווקא למילים שבהן נוסחה. זה מועיל לשאול את עצמך: האם העובדות נכונות, האם תיאור המצב משקף את האמת, האם ההערכות מבוססות, ולבסוף - עם מה מהביקורת אוכל להסכים ומה נראה מופרך?

אכן, יש חשיבות גם להבנת הלך רוחו של המבקר, ויש להקדיש בהמשך מאמץ גם לכך; למשל: כדאי להבחין מתי המבקר אינו מתכוון לפגוע, ואולי פועל דווקא מתוך אהדה; מועיל לדעת מתי המניע הוא אחר לגמרי; עם זאת לא כדאי להפסיד את התועלת שאולי ישנה גם בביקורת שנבעה ממניעים פסולים ומקוממים.

אגב, כדאי - ביני לבין עצמי - לא לזלזל גם במסרים שהגיעו אלי בשעת ריב ורוגז, בטונים לא נעימים, אפילו דברים שאינם הוגנים, המכוונים לפגוע. גם כאלה אינם באים בלי סיבה ויש לנסות ולגלות אותה. גם כאשר לא נסכים עם המבקר ואף נכעס עליו - נשתמש בדבריו כדי לבדוק מה כדאי לתקן.

כדאי לנסות - אם אפשר - להשרות על עצמנו, גם במצב זה, רוח של סקרנות (זה בסך הכל די מעניין מה חושבים עלינו...) ולפוגג את העמידה המתגוננת (כי בסך הכל מה כבר יכול המבקר להזיק לנו?...) - אנו מודעים לחירות שיש לנו שלא להאזין למבקר, וזכותנו להפסיק להקשיב כאשר נראה לנכון - אך כאשר אנו בוחרים להקשיב - נעשה זו רק מתוך ההנחה שאנו באים להפיק מכך תועלת.

איך להעביר ביקורת

נושא הדרך הנאותה לבקר את זולתנו , אינו מרכזי לענייננו כאן. בכל זאת נתייחס אליו בקצרה -

                             הן מפני שהדיון הקודם נתן בידינו רעיונות שיכולים להועיל גם למבקר וכדאי לעשות בהם שימוש,

                             והן מפני שיש לנו עניין לטפח פתיחות לביקורת גם אצל זולתנו, ולא פעם דרך ההתיחסות שלנו תקבע אם הוא ייפתח למסרינו או יסתגר בשלו.

אנו זוכרים שחשיפה לביקורת יכולה להיות חוויה לא נעימה ומקוממת, ואלי גם מדכאה ומרפה ידיים, אפילו כאשר הביקורת מוצדקת. אנו יודעים כי במקרים רבים המבוקר מעדיף לתהות על מניעי הביקורת יותר מאשר על תוכנה. לעתים הוא מזדהה עם העניין המבוקר: יצירה, מוסד, מסורת, קבוצה - והביקורת מתפרשת כהתקפה על היקר לו. יש כאלה שהביקורת מאיימת על הרגשת הערך העצמי שלהם.

עכשיו נקבע עקרון פשוט: אם הביקורת מכוונת לפגוע במבוקר, להעניש אותו או לגייס תומכים נגדו - אין לה לביקורת זו דבר עם הפתיחות הנדונה כאן. ביקורת של פתיחות מיועדת:

                                   או - לשמש כגירוי למבוקר להבהיר את עמדתו כך שנבין טוב יותר את דבריו ומעשיו,

                                   או - להיטיב למבוקר בכך שמפנים תשומת לבו לליקויים, וכן מציעים לו תיקונים ושיפורים,

                                   או - להצביע בפני המבוקר על מסקנות ותוצאות מגישתו, בהנחה שאלו לא יהיו רצויות גם לו,

                                   או - לחשוף את הרגשות, הדאגות והחששות שלנו, בהנחה שאכפת למבוקר.

אך נזכור-נא שגדלנו בחברה שבה משמשת הביקורת לא פעם דווקא כאמצעי לפגוע במבוקר או במפעלו, ולכן רב הסיכוי שהמבוקר יחוש עצמו בעמדה של "מותקף".

גם כאשר יש לנו כל הכוונות הטובות - עדיין לא מובטח שהמבוקר יודע ומרגיש זאת, ולגבי רובנו, אמונה בכוונה הטובה היא שתקבע עד כמה נקשיב לביקורת בפתיחות.

גם לגבי אותם שנוהגים לפי המוצע כאן ב"איך להיות מבוקר", תהיה זו הקלה רבה אם לא יאלצו אותם למצות את כל כישורי ההקשבה שלהם לדברים התוקפים אותם או את היקר להם.

לכן כדאי לגלות למבוקר במפורש את הכוונה החיובית שמאחרי הביקורת - במסר שיוצא מהלב ושבשום אופן לא יהיה שיגרתי - וזאת אולי עוד לפני אמירת הביקורת עצמה.

כדי להבהיר את הכוונה (ולא כדי לטבוע מטבעות של שיגרת נימוס) הנה מספר משפטים שיוכלו במקרים מסוימים להעביר את המסר:

                             "מה שאני בא לומר בא מתוך התעניינות ועיקר מטרתי לקבל תגובה מבהירה",

                             "אני מציע לך לשקול אם הרעיון שלך אינו ניתן לשיפור על ידי כך שיושם לב לנקודות שאפרט",

                             "חשוב לי שתשקול אם אין חשש שגישה זו תביא לתוצאות שאיש מאתנו אינו רוצה בהן",

                             "הדברים ששמעתי עוררו בי התנגדות (חשש, דאגה, כעס) ואני מבקש לתת ביטוי למה שקשה לי".

הנקודה האחרונה משקפת תרומה לשיפור התקשורת האישית על ידי הדגשת הצד הרגשי על חשבון מתן ביטוי לשיפוטים. עניין זה נדון במיוחד בפרק "דיאלוג של היפתחות" לעיל.

לחימה ועונש

@@@

 

אל תוכן הענינים

חסימות וצלקות

בפרק זה נעסוק עוד באותן החסימות שפתיחות אמורה להסיר, בחשיבות הטיפול בהן וכן בקשיים הנותרים ואולי אף מתעצמים לאחר שחסימות הוסרו או נחלשו.

זרימה ובריאות

רעיון מרכזי אחד הוא הזרימה. זאת בניגוד לקפיאה על עמדנו, לשקיעה בשגרה שאין עמה התקדמות. הזרימה היא הדרך הנכונה לצמוח. הזרימה היא גם אחד מסודות הבריאות.

דעה נפוצה כיום היא, שחסימות פנימיות הן סיבה למחלות רבות. כאן מדובר לא רק על חסימות פיזיות, לאו דווקא על "חסימות אנרגטיות" המובנות בעיקר למומחים. מדובר על משהו שאדם יכול לחוות בנפשו: חסימות על רגשות ועל חוויות, פחד מעימות עם קושי וכאב - אלה יכולים להתבטא בהפרעה התנהגותית או גופנית ובסופו של דבר במחלה.

זיהוי חסימות

כדי להתגבר על חסימות נפשיות ורגשיות, רצוי לזהות אותן באשר הן שם.

בדרך כלל הזיהוי קשה. לפעמים לא מרגישים שמשהו בכלל חסום; לפעמים מרגישים שחסום, אך לא מבינים מה חוסם. זה בעצם כוחן של החסימות - להסתוות ולהסתתר. לפי זה, כשמזהים וחושפים אותן - כבר עושים הרבה מעבודת השחרור.

במאבקנו לפתיחות עלינו, אם כן, לתת עדיפות לפתיחת מודעותנו למה שחוסם.

הדרך של הקשבה לעצמנו, של תשומת-לב לתהליכים נפשיים וגופניים, של אומץ לב ונכונות לפגוש כאב, פחד ובושה - היא הדרך לזהות חסימות, להודות בהן - גם להעריך את התרומה שיש בהן לצרכינו - וכך לגלות את המשמעות של ויתור עליהן.

גם החסימות הן חלק מאתנו, שנוצר למעננו. הפרידה מהחסימות - אם נבחר בה - תהיה ללא טרוניה על כך שהיו, אולי אפילו בליווי רגשי תודה על השירות שהעניקו לנו.

הצלקות

לא פעם הסרת החסימות אינה משאירה אותנו חופשיים ממצוקה. לעתים המצוקה יכולה אף לגבור. מקור חשוב למצוקה הזאת הן הצלקות הנפשיות שנגרמו על ידי סבל קשה בעבר, זה שאולי הביא לנו את החסימות אך בנוסף לכך פצע אותנו נפשית. פציעות כאלו עשויות ליצור מבנה רגשי עמיד המשדר קושי, כאב ואף יאוש, לפעמים גם שלא במודע. ולא-אחת מתברר, שאותן החסימות משמשות אותנו בתפקיד של משתיקי המצוקה.

מה שדרוש לצלקת הכואבת יותר מהשתקה, הוא ריפוי שלה, החלמה, Healing. זה אינו מתקבל רק מעצם הסרת החסימות. המקום הכואב דורש התיחסות, אהבה, נחמה, פיצוי, החזרת הכבוד. טוב יהיה אם כל אדם יוכל להעניק את כל אלה לעצמו, לצלקת שלו שהשריון החוסם הוסר ממנה; אולם בדרך כלל תידרש כאן עזרה מבחוץ, על ידי אדם אחר, או אולי עזרה ישירה מן האל.

נהיה נא מוכנים להושיט עזרה לסובל. נהיה נא פתוחים לקבל עזרה מבחוץ אחרי שנוכחנו שעזרה זו מאדם זה אכן מתאימה לנו.

אמפתיה וקבלה עצמיות

את האמפתיה והפרגון שאנו אמורים להפעיל בהיפתחנו לזולת - יש מקום ביתר שאת להפעיל גם כלפי פנים: יש להשתחרר מהקשיחות שבה לפעמים אנו נוהגים בעצמנו.

זה נכון לדרוש מעצמנו יותר מאשר מאחרים, אך זה לא נכון להעניש את עצמנו על טעויות וחטאים שהיינו סולחים לאדם אחר.

יש בינינו כאלה שאינם נוהגים כבוד בזכויות ובכבוד של עצמם, אינם מוצאים פנאי נפשי להקשיב לעצמם, ובורחים לעשייה בעולם החיצון.

אם אתה לא תהיה לעצמך חבר טוב, מבין ותומך, מי יהיה?

 

אל תוכן הענינים

פתיחות לחוויות

פרק מיוחד בתוך הפתיחה והקבלה של עצמנו, זו העצמת ההיפתחות לחוויות.

יש חוויות הבאות עלינו באקראי, אך כמות החוויות המשפיעות עלינו גוברת הרבה אם נפתחים אליהן בנכונות להתנסות. גם כאן דרוש אומץ לב, כי התוצאות הן לעתים בלתי צפויות.

פתיחות סבילה

לפעמים מספיק רק להיות מוכן לפקוח עיניים ואוזניים ולשים לב: להתבונן בנוף, בבני אדם, בעלי חיים וצמחים, בהתרחשויות והתנהגויות; להקשיב לסיפורים, לזכרונות, לחלומות; לזהות צירופי מקרים מפתיעים; לנצור כל מה שזה מעורר בתוכנו.

זה דורש רוח של קשב גם על רקע מערבולת המציאות, מתן כבוד גם לחוויה שקטה ומעודנת, התחברות לתוכן העולה כתמונה מתוך היומיומי או מתקבל בתור צורה או תחושה בחוויה הפנימית.

לכמה מאתנו זה אינו קל. דווקא בשביל אלה ההצלחה לחוות היא מתנה מיוחדת.

יצירת הזדמנויות

יש גם מי שיוצר הזדמנות לקבל חוויה. הוא הולך למקומות ופוגש אנשים ומשתתף בפעילויות שיפתחו אותו לדברים חדשים.

על פי האמת, ניתן למצוא בין אלה רבים ממבקשי הבידור, משוחרי האמנות, מהמטיילים האקזוטיים, ממשתתפי חוגים וסדנאות.

נמצאו אפילו כמה וכמה שחיפשו חוויה בסמי הזיה וסמים אחרים או גם פנו להתנסות בהתנהגות סוטה, או באלימות או אף בפשע - והנה לנו פתיחות בעייתית.

אפשר לשאול עד כמה היפתחות עד כדי התמכרות לחוויה מלאכותית חריפה, לא באה אלא לפצות על קושי של אדם להיפתח להתרחשות פנימית עצמית, "להיפגש עם עצמו", ואולי היא באה גם להשתיק קולות מביכים שבתוכו.

פתיחות למסרים שמבפנים

עסקנו בשיח עם גורמים שבתוך נפשנו. לעתים גורמים כאלה יכולים למסור או להעביר לנו מידע או רעיון חשוב או חדש - אם נהיה פתוחים לקלוט אותו. האם לא מגיעה לחלקים בנפשנו שלנו לפחות אותה הקשבה שאנו מסכימים להעניק לזולתנו?

מי שמאומן בפתיחות למסרים מבפנים עשוי לקבל חומר רב ערך שיעשיר את חייו, ואולי יעזור לו למצוא את דרכו. אגב: יש בני אדם היכולים אפילו לנהל שיחה בינם לבין המסרים העולים מתוכם, עם טענות ותגובות, שאלות ותשובות.

יש המתיחסים לנושא זה בחשש והסתייגות. מי לא שמע על "שומעי-קולות" שהסתבכו בצרות להם ולזולתם ואף נמצאו ראויים לאשפוז...

לפנינו כאן נושא השנוי במחלוקת בחברה המערבית, ואף שלא התברר עד תום, ננקוט בו עמדה מעשית, שאותה נמסור כאן.

האחריות אינה על המסר

בדרך כלל חשוב שאדם יהיה פתוח כלפי עצמו, ואם עולה בו מסר - רצוי בדרך כלל לא להתעלם מעובדה כזו. עם זאת אין להסיק מכך שהמסר הוא בהכרח נכון או חשוב. ידועים מסרים סותרים, מעוותים, לפעמים גם מטורפים ונפשעים.

בכל מקרה מסרים מבפנים הם מעוררי סקרנות ודורשים התיחסות.

התיחסות, בירור - לאו דווקא הסכמה ואישור - בוודאי לא ציות, לא פגיעה בעצמו או באחר, לא התנתקות מהמציאות הפיזית והחברתית של האדם.

יש להתיחס למסרים לכל היותר כהצעות, כפתיחת אפשרויות לדיון, כתובנה נוספת או חלופית - אף פעם לא כפקודות, אפילו לא כהדרכה שאפשר לסמוך עליה.

מסר אינו יכול לשאת בשום אחריות, ואין אדם יכול לפרוק מעצמו אחריות למעשיו וניהול חייו - ולהטילה על מסרים שתוקשרו אליו.

מי שהמסרים רודפים אותו, מציקים לו, נחווים ככפיה, כצו מגבוה - ראוי שיפנה לבקש עזרה וישועה.

עלולים להתקיים מצבים שבהם יתבקש דווקא מהלך של חסימת התודעה לכל מסר, וזאת כפתרון של אין-ברירה ללחץ קשה המאיים לפגוע בחירותו של החווה.

פתיחה לרוחני

כאן אנו מגיעים לנושא שלא קל להסבירו. מה הוא הרוחני? הרי קיימת מחלוקת בין מכובדים על כך אם הרוחני קיים, או אינו אלא אשליה של בני אדם המשליכים תופעות נפשיות שלהם על מציאות שלאמתו של דבר היא חמרית במהותה.

לא כאן המקום להביא ראיות לצורך פולמוס זה. אכן, יש משכילים חשובים הסוברים ומאמינים שאין בעולם יותר מאשר: חלקיקי חומר, אנרגיה פיסיקלית, כוחות מכניים וחשמליים, הגיון מתמטי, חוקי התמדה ותרמודינמיקה; זאת בתוספת הצטרפות מקרית של אירועים הגוררים זה את זה בתוקף סיבתיות חומרית ברורה או הסתברות קוואנטית.

בכאן, לעומת זאת, באה לידי ביטוי הדעה שאכן לדברים רוחניים יש קיום של ממש. העובדה שלא הכל מבחינים בכך, מתפרשת כבעיה של מדת הפתיחות לנושא זה. נדמה שאי ההכרה ברוחני נסמכת על חסימות בהבנה ובחוויה. לפי זה, בהעדר חסימות כאלו, רבים היו מגיעים למסקנה שיש בעולם דברים רבי משמעות שהמדע במצבו הנוכחי אינו פתוח להכילם.

נעסוק בהמשך בפתיחה לחוויה הרוחנית, זו המדגישה את קשר התוכן בין דברים, עוזרת לנו להבחין באירועים בחיינו שאינם יכולים להסתבר רק כתוצאה מדעות קדומות, אשליות או צירופי מקרים ללא משמעות.

צעדים ברוח

הצעד הראשון לפתיחות כזו הוא: להסכים שעקרונית הדבר הוא בגדר האפשר, משמע - לא לשלול דברים רק מפני שהמדע של היום מתקשה "להרשות את קיומם". להבין שהמדע הוא יצירה אנושית, מודל הסגור בתוך עצמו, ולעניננו - גם מבנה אמונתי שתקפו העקרוני נובע מתוך עצמו. כבר דובר לעיל אודות ההגנה על פתיחותנו מפני "דת המדע" כמפני החסימות של כל דת אחרת.

אנחנו עוסקים עכשיו בפתיחות לחוויות. בסך הכל מוצע לנו להשתחרר מן הצורך להצטדק בפני "סמכות מדעית" על עיסוק בחוויות ועובדות שהגיעו לתודעתנו. אנחנו נעדיף את האמת כפי שהיא מתגלית לנו על פני כל דוגמטיות הטוענת: "אין חיה כזאת".

אם חווינו אירוע נסי, צירוף מקרים בלתי רגיל ורב-משמעות, חלום או מסר בעל כוח נבואי מוכח, ריפוי פלאי - איננו חייבים להסיק ממנו מסקנות ברורות - אך נסרב להדחיק אותו ולהתעלם ממנו. הוא הדין באלה החווים קבלת מסר שנראה כי מקורו אינו במידע ובידע שצברו עד כה - אל יחניקו אותו - יזכרו שהדבר קרה להם.

לזה יש לצרף נתונים שקיבלנו מבני אדם הנאמנים עלינו שנחשבים בעינינו כהגונים, שאין להם אינטרס לרמות אותנו. לאחר שחווינו בעצמנו, ולו במעט, את עצם קיומו של "עולם רוח", לא תהיה לנו סיבה הגיונית לפסול סיפורם של אלה שהיינו סומכים עליהם בכל עניין מעשי ועובדתי אחר.

ככל שנחווה יותר תופעות רוחניות כן תחלש הסמכות של "המדע" להחניק מידע וחוויות ולסגור אותנו בפניהם.

זה יאפשר לנו להיפתח גם למידע וידע המפורסמים לציבור בהרצאות, מאמרים וספרים, סדנאות וחוגים מטעם העוסקים ברוחניות - ועמם גם לתוכן רוחני העולה מיצירות ספרות ואמנות בכלל.

עכשיו יהיה מקום גם לחומר המתפרסם תחת הכותרות של: "פאראפסיכולוגיה", "ספיריטואליזם", "מיסטיקה", או לכתבות על אי רועים מוזרים.

לא "הכל הולך"

אכן לא הכל חייב להיות נכון. יש טעויות ואשליות עצמיות, יש גם שקרים וזיופים. יש מתחזים המנצלים לרעה את אמון האנשים, יש גם הזוכים לטובות הנאה ואף לעושר - על בסיס שקרים מרשימים. כאלה קיימים בכל תחומי החיים, וככל הנראה מצאו תמיד מקום נוח בתחום הרוחני. אך האם נרשה לקיומם ומעשיהם לגזול מאתנו את היכולת של חוויה רוחנית?

גם חומר עיוני "המסביר" את התופעות והחוויות במונחים אזוטריים, ואף מסדר אותן לתוך מושגים ותיאוריות, גם לאור תורות ומסורות עתיקות ומכובדות - כל אלה אינם צריכים לחייב אותנו.

הגישה המוצעת היא: להיפתח לחוויה או למידע המוצע לנו, לבדוק עד כמה הוא מסתדר עם מה שכבר ידוע לנו - ורק לאחר מכן להפעיל ביקורת ושיפוט, שכל ישר, ניסיון, התיעצות עם אחרים - כדי להחליט: מה נאמץ לנו, מה נדחה ונרחיק, וכן - מה יישאר תלוי-ועומד, מפוקפק, ממתין (אולי עד אין קץ) למידע חדש שיאפשר לנו לדחות אותו, לקבל אותו או לתקן אותו.

בכל מקרה, ספקנות מתוך כנות נראית עדיפה על חד-משמעות בלתי מבוססת.

סיכונים וגבולות

תוך דיון בדרכים השונות להיפתח לחוויות, נגענו גם בכיוונים בעייתיים, בסכנות של סילוף, עיוות, תעייה והטעיה ואף ניצול לרעה.

כבר אמרנו כי דרך הפתיחות כרוכה בסיכונים ודורשת אומץ לב. נדרשת כמובן גם זהירות. במושגינו נאמר: עלינו להיות פתוחים גם לתודעת הסכנה. מידה חשובה של פתיחות היא פיכחון, מאמץ לראות גם אמת לא-נעימה, נכונות להודות בטעות שעשינו - אפילו בנזק שגרמנו ברוב פתיחותנו.

ויש דברים שנרצה לשמור עליהם, כולל מסגרות החיים שלנו, שהזכרנו את חשיבותן בתחילת הדברים.

גם כאשר נחווה דברים בלתי רגילים - נחזיק את ההגה בידינו ולא נוותר על האחריות המוטלת עלינו.

 

אל תוכן הענינים

יצירה אישית

אחת הדרכים של פתיחה אל העולם היא על ידי יצירה, כלומר: שינוי מכוון ובעל משמעות במציאות.

יש מיתוסים המסבירים את יצירת העולם כתהליך של היפתחות האלהות שהיתה סגורה קודם בתוך עצמה, והזדקקה להתנסויות חדשות.

ביצירה אדם חורג מתוך עצמו ופועל בעולם, אך בו-בזמן הוא מביא לידי גילוי ומימוש רכיבים נסתרים של עצמו, שאולי היו נעלמים גם ממנו עצמו - אילולא פנה ליצירה.

פתיחות של יוצר

לא כאן המקום להתעמק בפסיכולוגיה של היצירה. לעניננו ברור שכל יוצר בכל תחום פותח כלפי העולם תהליך המתרחש בתוכו. ברוב המקרים התהליך הפנימי מופעל ומומרץ על ידי פעולת היצירה, ובמהלכו שואב היוצר אולי גם ממקורות שהיו סמויים מעין כל, אפילו מעיניו הוא.

זה נכון לגבי כל סוג של פעילות יוצרת, כולל: פתרון בעיות בלתי צפויות, התמצאות במצבים חדשים, יחסים חדשים עם אחרים, גידול וחינוך ילדים, בניית עסק, התאמת מוצר או שירות ללקוח מיוחד, נאום בהזדמנות חשובה, מכתב ליקרים רחוקים.

זה כך בעבודות מחקר אקדמי ומדעי, בהמצאות וחידושים טכנולוגיים, בפיתוח רעיונות חברתיים ומדיניים, בארגון מסעי הסברה ופרסום, באימון קבוצה לתחרות ספורט.

זה חזק במיוחד לגבי יצירת אמנות. באמנות, היצירה היא הטעם המרכזי של הפעילות. כך הם הדברים החל בספרות, שירה ומחזה, וכלה בציור ופיסול, דרך מוסיקה לענפיה, ריקוד, אדריכלות בתים וגנים, סידור פרחים, עיצוב לבוש, ובודאי עוד כמה שטחים הראויים לשם זה.

האמן היוצר, במיוחד כאשר הוא מקורי, אינו פועל לפי מיפרט טכני נתון - אף כי בדרך כלל הוא זקוק לידע טכני - אלא שואב תכנים מתוכו ומקבל את החלטותיו על פי תחושות שאינן מוסברות בהכרח.

כאשר חווים כקהל את יצירת האמנות לומדים לא מעט על היוצר, אך גם האמן עצמו פוגש בתוכו בדברים שלא ידע עליהם קודם לכן; במלים אחרות: הוא נפתח אל אחרים ואף אל עצמו; לא פעם אפשר לומר שאינו נשאר ממש אותו אדם שהיה לפני מעשה היצירה.

יצירת המבצע

מקובל להבחין בין אמנים-יוצרים ובין אמנים-מבצעים. עשוי להתקבל הרושם כי באותן אמנויות שבהן יש הפרדה בין "המחבר" ובין "המבצע" כגון באמנויות המוסיקה והבמה, המבצע אינו הרבה יותר מאשר מוציא לפועל של רעיונות המחבר.

עם זאת נזכור שיש לא אחת למבצע מרחב תמרון מסוים איך "לפרש" את היצירה, ואותה יצירה מוגשת על ידי מבצעים שונים בדרך שונה שאינה תלויה רק ביכולת של המבצע אלא גם בהדרכה של טעמו האישי. ליתר פירוט: גם ההחלטות של המבצע, לרבות אלו המודעות לו, נובעות במקרים רבים מרגשות שאינם בהכרח מוסברים. במקרים אלה ברור שגם המבצע הוא יוצר. לא פעם מקבלת יצירה את ההכרה בה רק לאחר ביצוע מיוחד שלה. כבר קרה שמחבר למד לראות את יצירתו בעיניים אחרות לאחר שראה ביצוע מיוחד שלה. אין ספק שאמן-מבצע מקורי פותח הרבה משל עצמו לפני קהל.

מה שחשוב להבין הוא, שאמן המבצע יצירה בדרך מקורית, חווה - לא פחות ממחבר היצירה - חוויה מיוחדת של "נגיעה בעצמו". הוא מגלה בתוכו יצרים וצרכים שלא פגש בהם בנסיבות רגילות. הרבה יותר משלו שפתח בפני הקהל הוא פותח בפני עצמו. הוא גם מביא לידי תנועה רגשות שאינם מופעלים בדרך כלל; והעיקר: הוא פותח חסימות בתוכו - הן החסימות של "אימת הקהל" והן חסימות על רגשות עמוקים ואף נסתרים.

זה נכון לגבי כל ביצועי האמנות, אך הדבר מופגן לעין כל באמנות המשחק, שבה יכולה הזדהות עם דמות כלשהי והרגשות שהיא חווה ומגלה, להביא שחרור רגשי ניכר לשחקן או לזמר או לרקדן.

לכן עיסוק באמנות - ואפילו בביצוע "בלבד" - הוא דרך בדוקה להיפתחות איכותית.

 

אל תוכן הענינים

ל ס י ו ם

ננסה להעלות מסרים עיקריים מכל מה שנאמר כאן. נבליט מספר הדגשים מן הפרטים והדוגמאות השונות, נוציא מספר מסקנות כלליות ונוסיף כמה הערות.

חירות ותובנות

הגברת הפתיחות מרחיבה את החלק המוכר לנו מתוך העולם, מגדילה את אפשרויותינו, מסירה או מחלישה חסימות על הכרתנו ועל פעולתנו, מגלה לנו כוחות ויכולות שלנו, יוצרת לנו הצלחות ואף טעויות וכשלונות בתחומים חדשים.

זה אומר שמידת החופש שלנו מתעצמת - עם היתרונות של חירות וגם עם הקשיים של הצורך לבחור ולשאת בתוצאות.

אם נניח שהאדם נוצר להיות חפשי (או שקנה לו את החופש עם גירושו מגן העדן) הרי פתיחות מעצימה את האנושיות שלנו. זה אומר כי פחות ופחות נהיה מוכנים לקנות שלווה ורווחה במחיר של בורות ואטימות.

אפשר לצפות כי תהליך זה יגביר את הבנתנו לגבי מה שקורה לנו ומסביבנו. מה שיתרחש בנו זו הבחנה, לגבי כל מצב או תהליך, בצדדים נוספים שלא היינו מודעים להם עד כה. יתחדדו חושי הנפש והשכל שלנו להבחין בדברים שנסתרו מאתנו קודם לכן. במלים אחרות: תעמוד לשירותנו יותר ויותר חכמה לראות את הנולד ולבחור דרכי פעולה מועילים יותר.

הפעלת חשיבה

בכמה מהפרקים הקודמים המלצנו על ריסון זמני של חשיבה חוסמת. כפי שכבר הוסבר, חסימת הקליטה של חוויות ומסרים על ידי חשיבה, יכולה לקרות

                             בין כאשר אלה אינם תואמים את דעותינו הקודמות

                             ובין כאשר יש גיוס , לרוב לא מודע, של התנגדות לתוכן מאיים מבחינה רגשית או ערכית.

צריך לומר שריסון כזה מומלץ רק עד כדי הדרוש לתת סיכוי הוגן למידע וחוויה, שהיו עלולים להישפט בטרם הבינונו במה בדיוק מדובר. לאחר ההיכרות עם הדברים יש לחזור ולחשוב עליהם. משמע: החשיבה אינה האויב...

אדרבה: פתיחות של ממש היא גם פתיחות שכלית. נזכור, כי לפעמים אנו דוחים מידע ורעיונות לא דווקא מפני שהם מאיימים על שלוותנו הר גשית, אלא רק מפני שיידרש מאתנו מאמץ ללמוד אותם ולהתעמק בהם. יש שאנו מסתפקים במוכר ובמקובל סתם מתוך עומס, או עייפות או אולי עצלות.

יכול לקרות גם להפך, שאנו מקבלים דעות וניתוחים של אחרים, במיוחד אם אנו סומכים עליהם, ללא בדיקה בשכלנו שלנו - ממש מאותן סיבות. בכמה וכמה ענינים אכן זוהי הדרך הנכונה לפעול - להיעזר במומחה. טוב שנהיה לפחות מודעים לענינים שבהם בחרנו לסמוך על אחרים.

אך חשוב שבכמה נושאים חשובים לנו - אצל כל אחד מה שמתאים לו, ובמיוחד בענינים שעשויים לדרוש מאתנו החלטה - נבחר לקחת אחריות ולבדוק דברים בשכלנו גם כאשר זה דורש מאמץ.

נשאר רק לחזור ולהמליץ על הכלי הנותן כוח לפעולה זו - שחרור והפעלה מכוונת של הסקרנות.

אחריות לפתיחה וסגירה

מידת הפתיחות או הסגירות שלנו ניתנת לשינוי על ידנו. המידה והתחום שבו נבחר להיות יותר פתוחים או יותר סגורים היא באחריותנו. אין מידה שהיא "נכונה" לכל אחד.

נושא זה קשור גם לנכונות שלנו לשנות דברים בחיינו או אף להשתנות בעצמנו. פתיחה יכולה בתנאים מסוימים לשנות את השקפתנו, אולי גם את מזגנו, דרך תגובתנו על אירועים ותכנים, אולי הרגלי חשיבה ומעשה שלנו, החברה הקרובה שנהיה אתה במגע, סדר עדיפויות שלנו, ניצול זמננו, עיסוקנו ואולי מחייתנו, מעמדנו, עתידנו.

כל שינוי כרוך במידה זו או אחרת של קושי. קיימת לא פעם התנגדות לשינוי. מי שמנסה לשנות מצב דברים שכבר קיים תקופה ארוכה, נתקל בדרך כלל בהתנגדות. התנגדות לשינוי היא בעיקרה תופעה בריאה; היא מייצבת את דפוסי החיים האישיים וכן החברתיים והמוסדיים. לא ייתכן שכל משב רוח יהפוך סדרים והרגלים שעליהם אנו רגילים לסמוך. החלטה לשנות דברים, אם תתקבל, צריכה להיות לאחר שיקול דעת ותוך נטילת אחריות.

בעבודה זו הנחנו שרוב בני-אדם בתרבותנו יכולים להשיג דברים על ידי תוספת היפתחות - אך לא התעלמנו ממחיר שבדרך כלל משלמים על כך.

                          כל אחד יחליט אם, מה - ועד כמה - הוא יתן תמורת תובנה נוספת, תמורת חשיפה לחדש או לנסתר.

                          כל אחד יחליט אם ומה הוא מוכן לסכן.

כל החלטה אישית כזו, ובמיוחד אם היא מודעת, ראויה לכבוד.

עיצוב השפה

אחת התוצאות של פתיחה לתכנים וחוויות חדשים יכולה להיות העשרת השפה שבה אנו משתמשים. פוגשים בדברים, ענינים ומצבים שקודם לכן אפילו לא היתה לנו מלה בשבילם.

לפעמים המושג החדש מגיע אלינו עם המלה או צירוף המלים המתאר אותו; לפעמים אתה עצמך צריך להתאמץ ולמצוא מלים לתאר את הנושא החדש ולהבחין בינו ובין ענינים אחרים.

החוויה היא כאילו הדברים היו בערפל מסוים והערפל התפזר לאחר שנמצאו המלים המדויקות לתאר את הדבר. לעתים נדמה שכל החידוש היה מציאת מלה מתאימה לדבר ידוע מכבר שלא השכלנו עד כה לראות אותו כמושג נפרד.

והאין פתיחותנו אל האחר באה לביטוי בהכרת שפתו יותר מאשר באימוץ השקפותיו?

גבולות זזים

פתיחות היא עניין של מידה, ומידתה משתנה מאדם לאדם, מתחום לתחום באותו אדם, מתקופה לתקופה באותו תחום.

אם נכון הוא שיש לנו גבול מסוים לכך עד כמה נהיה מוכנים להיפתח, הרי אפשר לומר שגבול זה עשוי לזוז, להתרחב או גם להצטמצם, לפי נסיבות חיינו ולפי ההחלטות שנבחר להחליט או שלא להחליט.

את מצב העניינים הנוכחי יש לראות כזמני ופתוח לשינויים. קשה להעריך מראש איפה נהיה בתחום זה או אחר, למשל בעוד מספר שנים.

ככל שתופעל המגמה המומלצת בנייר זה, תהיה תזוזת גבולותינו בכיוון של התרחבות, כלפי חוץ. אם לא נהיה בודדים במגמת ההיפתחות, נמצא את עצמנו בתקופות הבאות בעולם שבו רבים תורמים יותר, לא רק להעשרת מרחב החוויה שלהם, אלא גם למרחב ולחירות של זולתם.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - --

 

אל תוכן הענינים

לדף הבית של אשר