דחיית ה"הינתקות" - תקוה לפלשתינאים

זה הוא מעין המשך של המאמר "חלופה להינתקות" שנכתב לפני המישאל. בינתיים, תכנית ההסתלקות משטחים והשארתם לשליטת מי-שלא-יהיה, ספגה כשלון, אולי זמני.  האם ניתן לנצל את המבוכה הנוכחית כדי לטפח מציאות של תקוה לישראלים ולפלשתינאים?

במהלך הויכוח בתוך החברה היהודית, גורל הפלשתינאים לא שימש כטיעון בעד או נגד. שר הבטחון התבטא, שהתכנית שהוא טרח לקדם, אינה חלילה "טובה לפלשתינאים" - ובכך סתר דעה נוגדת, שהציגה את התכנית כ"נצחון" של הפלשתינאים.

הציבור הישראלי שעייף ממוראות המלחמה, פיתח אדישות לגורל בני-אדם פלשתינאים, שלמען האמת סובלים מהמצב הקיים הרבה יותר מתושבי ישראל. יש בכך גם ביטוי ליאוש מן האפשרות לחיות בשלום אמיתי. במידה שהוזכרה על ידי בעלי ההינתקות התקווה לשלום, היה זה לדעתי רק לתפארת המליצה - מס-שפתיים לדעת הקהל, בעיקר העולמית.

היות ואני טרם התיאשתי משלום של אמת, אני מציג נקודת-ראות, שעדיין אינה מקובלת על אף צד מהנאבקים בעד ההינתקות או נגדה. לשיטתי, אני משתדל לזהות את הצרכים האמיתיים של בני אדם וקהילות, לעומת האינטרס של מי שמרויח דווקא מהמשך הסכסוך והחמרתו.   מה שנדרש, הוא מאמץ למימושו של פיוס בין שתי האוכלוסיות - וכאן לא מדובר על ריצוי של האויבים הנעשה בתקווה להרויח הקלה בהתקפות עלינו.

אם תבוצע ההינתקות, אכן תיפגע קשות שארית האפשרות לקדם שלום בין יהודים לערבים, בין ישראלים לפלשתינאים.  דחיית ההיפרדות עדיין מקיימת את המיפתח הצנוע באותה דלת אל הפיוס, ההולכת ונסגרת עם הימשכות המלחמה.

ב"חלופה להינתקות" יש תכנית פעולה לפיוס באמצעות דיאלוג. עכשיו יש לנצל את  דחיית ההינתקות כדי ליצור תנאים שבהם יהיה גם לפלשתינאים חלק בתקווה - שהרי במציאות הקיימת יש לא מעט כדי למלא את לבם ביאוש.

השלטון הישראלי נדרש לתקן את שגיאות העבר ולתכנן משטר-מעבר חדש,  שבמסגרתו תתגבש תמונת-עתיד מתקבלת על הדעת לכל המעורבים. יהיה עליו הפעם גם לדאוג לצרכים האנושיים, הבטחוניים והכלכליים של הפלשתינאים, וגם לקדם את החופש שלהם להתבטא  ציבורית ללא פחד. זה יחייב היערכות יסודית - הן מוסרית והן מקצועית - של הצבא.

נזכור, כי האדם הפלשתינאי הוא הנפגע הראשי מן ההתארגנות לפעולות איבה נגד ישראל: שלטון הטרור הפנימי מדכא ושודד אותו, מסבך אותו בעימותים עם כוחות הבטחון שלנו, מונע ממנו מחיה וחופש - והכל לטובת שאיפה פוליטית עוינת לישראל, הכרוכה ברווח אישי מושחת לפעילי טרור ברמות השונות.

לכן, יש להפגין כבוד ואכפתיות לצרכי הפלשתינאים, מבלי להזניח כמלוא הנימה את המלחמה במחבלים ואת אמצעי הזהירות וההגנה. זה מחייב שינוי יסודי בתפיסת של כוחות הבטחון את תפקידם.

כל כוחות הבטחון של ישראל צריכים לעבור סדרות של חינוך והכשרה, במגמה לשנות את דפוסי הפעולה וכן את אופי המוטיבציה של הלוחמים וממלאי התפקידים בכל הדרגים. בכך לא יהיה שום הפסד - ויתוקנו עוולות ומעשי איוולת המאפיינים הרבה מהפעילות עד כה. במאמרי: המחסומים בדרכים ובלבבות - מה לעשות? כבר עסקתי בפירוט בהיערכות הדרושה בקשר לניהול מחסומי הביקורת.

בנוסף לכך מתבקש ריסון פעיל ויעיל של אותם אזרחים יהודים המרשים לעצמם לפגוע בשכניהם הערבים בגוף, ברכוש או בכבוד. תופעות כאלו ייעקרו מהשורש בכל מחיר.

במקביל, ועל בסיס הישגי השיפור העצמי - יותאם גם אופי התקשורת וההסברה: לישראלים, לפלשתינאים, למדינות חוץ ולתקשורת העולמית.

הודאה גלויה בטעויות העבר, למרות אי-הנעימות, לא תביא נזק של ממש. בכל מקרה, הודאה בעוול אמיתי, מתקבלת על דעתי יותר מאשר ההתנצלות על כך שהעזנו לקדם התישבות של בני אדם יהודים סמוך לבני אדם מוסלמים או נוצרים - כזו שמבחינה אנושית יכולה להיות לברכה לכול.

 


למאמר "חלופה להינתקות"


למכתבים באותו עניין


למאמר: "חידת שרון - פענוח ההתנתקות?"



לדף הבית של אשר שלאין