טבת  תשל"ה

 דצמבר  1974

                                                קבוצת פעולה ליצירת מנהיגות

 

 

דברים אלה מיועדים בעיקר לאותם אנשים ונשים שכבר הביעו נכונות לקחת חלק בתכנית מנהיגות חדשה

                                                           הדרושה עכשיו לעם ישראל.

 

לכן יהיו הדברים מכוונים לספק חומר לבירורים בתוך הקבוצה הזאת.

 

לא יהיה כאן מקום לסתם בכיות על רוע המצב, אלא תהיה הדגשה על המשימות, האחריות, וכן על קוי פעולה עיקריים.

                                                         נדלג על ההוכחות שפעולה אכן דרושה בדחיפות.

 

מנהיגות או שלטון?

 

מה טיבה של מנהיגות זו שאנו רוצים לייסד?

                                                                               "מנהיגות" אינה זהה כלל עם "מימשל", עם "שלטון".

 

השלטון הוא מימסד, טוב או רע, שפועל בהשפעתם של כוחות שונים ומניעים שונים.

   לעתים הוא פועל תחת הנהגה טובה

                                                                                       ולעתים ללא הנהגה של ממש.

   לעתים מנהיגי העם נמנים על אנשי השלטון

                                                                                       ולעתים אין בשלטון מי שיוכל להדריך,

                                            ואז נשארים לשלטון כוח הכפייה             וכן הכוח לחלק טובות הנאה.

 

לא אלה הם צינורות ההשפעה של מנהיגות אמיתית.

         מנהיגות אמיתית מדריכה ומחנכת,                  מייצגת את מצפון העם,

                                                                                                                    משפיעה על יחסו של היחיד.

אחיזה בשלטון אינה תנאי למנהיגות העם,

                                                                 אף כי הינה יכולה לעזור לה בקידום המטרות.

 

מנהיגות יזומה וכוללת

 

אם בכלל אפשר להצביע על מנהיגויות אצלנו, הרי הן כושלות בתפקיד זה ונעדרות השפעה של ממש על בני העם.

                                       אין לנו מנהיגות מדינית המעוררת הזדהות של ממש;

                                       אין מנהיגות חברתית המאחדת את העם;

                                       אין מנהיגות תרבותית - אפילו מקרב הבכירים שבאנשי הרוח;

                                       אין אפילו מנהיגות דתית אמיתית.

ודרושה מנהיגות בהקדם. בדחיפות.

 

המנהיגות לא תיווצר על ידי כך, שבני העם יתפסו במישהו ויכריחו אותו להנהיג.

                                                                                                                         זה פשוט אינו מתרחש.

הכרח הוא כי קבוצה של אנשים תיקח על עצמה להראות את הדרך;

                                                                                                         למעשה: ליטול את התפקיד.

 

קבוצת פעולה צריכה להכיר כי זו חובתה,                               שהוטלה עליה מעין שליחות

                                                                                                 ואין רשות להתחמק.

                                                                                                   אין לאן להתחמק.

כאלה מרגישים, שאם עכשיו יתחמקו מאחריות זו - הם כמו מוותרים על כל העתיד.

 

המנהיגות שתיווצר חייבת להיות כוללת ולא חלקית.

                                                              כי בעיות הקיום שלנו הן מקיפות וכוללות.

נושאים חיוניים משלבים בתוכם כמעט את כל תחומי החיים.

המשך קיומנו תלוי בטיב מעשינו

                                                  בשדה המדיניות, המשק, המשפט, החברה, החינוך, סגנון החיים.

מי שמנהיג לגבי תחום אחד, חייב להשתתף באחריות לגבי תחומים אחרים המשולבים בו.

זה מחייב, כמובן, שהמנהיגות שתקום תצרף בתוכה אנשים המסוגלים להתמודד עם תחומים שונים:

                           כל אחד מומחה בתחומו, אך מסוגל לשאת באחריות גם למה שעושים בתחומים האחרים.

 

מנהיגות מוכרת

 

מנהיגות כאמור, יכולה להנהיג גם מבלי שהשלטון יהיה בידיה,

אך היא לא תהיה ראויה לשמה אם בסופו של דבר לא תהיה מזוהה ומוכרת ברבים.

 

אין הכרח שהרוב בעם יקבל עליו מרות של המנהיגות:       התנועה הציונית, למשל, היתה תמיד מיעוט בקרב העם  - 

                                                                                                             והיא הנהיגה את עם ישראל במאה הזאת.

 

אך אין ספק כי דרושה השפעה על ציבור ניכר,

                                                                 ובדרגות שונות של השפעה - על המונים ממש.

ולכן בעית התקשורת היא מן החמורות ביותר.

 

ודרושה גם תנועה עממית שתישא במשימות הלאומיות המתחייבות מן המצב.

   לא יתואר שציבור אלמוני ימלא אחרי תדריכים היוצאים מן המנהיגות דרך התקשורת.

                                                הכרחית מסגרת של תנועה, עם חברים פעילים שרואים עצמם חייבים לפעול.

                                                         והתנועה תומכת בכל יחיד הפועל כרוחה, יוצרת הרגשת שותפות ועוצמה.

 

ואם יצליח הדבר - גם תנועת נוער, שבה תונחל המנהיגות לדור שיבוא.

 

 

חינוך העם בפעילות

 

עמנו נפרע לשימצה.   כל אחד חש במצוקה, אך אינו מסוגל להסיק מסקנות.

                                 חסרה התנהגות בריאה "כבדרך הטבע".

                                 פוחדים מן הדברים הלא-נכונים

                                                                                 ומסתכנים עבור עניינים פחותי ערך.

                                 למדו להתלונן (במקום לא נאות) במקום לפעול.

                                 שואבים להם הרגשת חשיבות מן התצרוכת

                                                                                             וכבודם האמיתי מושפל ובזוי.

                                 משתדלים לרכוש "פופולריות", ואינם יודעים לאהוב.

                                 אוגרים להם רכוש

                                                                 ועתיד הרכוש והנפש מושכחים ביודעין.

                                 מטילים את האחריות על אחרים

                                                                                       שבהם אינם מאמינים.

 

העם זקוק לחינוך מחדש.                      איך זה מחנכים עם?

 

לדיבורים והטפה השפעה קטנה מאוד.                   גם לשכנוע הגיוני סכויי הצלחה קטנים.

           כושר ההקשבה ירוד למדי;

                                                             גם כושר החשיבה אינו מצטיין ביותר.

אך יש עדיין דרך פתוחה לחינוך הציבור: דרך המעשה.

 

אנשים צריכים לראות מעשים. זה משפיע.

                       אך יותר מכך משפיעים על אנשים מעשים שהם עצמם עשו.

ההתנהגות המזיקה של האנשים עצמם, היא שפרעה אותם ומילאה אותם יאוש.

         אם נצליח למשוך אותם אי פעם לפעילות ציבורית בריאה - יתחיל בזה חינוכם,

         והוא יתקדם עם מעשים נוספים.

                                                       אולי התקוה המתעוררת בליבם תלמד אותם להקשיב...

לכן חשוב להביא אנשים לידי פעילות.

                                                                                          המתחילים יהיו הבריאים יותר.

                                                                                             המתמידים יהיו חברי התנועה.

כי החברות בתנועה תהיה בהכרח בעלת משמעות מעשית.

 

בקרב מיעוט גדול בתוכנו קיים צימאון לפעולה.                         יש למצוא את הדרך לאנשים אלה

                                                                                           ולהוציא צימאון זה אל הפועל.

 

רק מנהיגות של ממש יכולה להצליח בכך, ורק מתוך גישה פוליטית, כוללת, מרכזית.

 

הפעילות תהיה בעלת משמעות פוליטית:

                                                             לא רק כדי להשקיט את המצפון,

                                                             לא רק כדי "לנקות כל אחד לפני ביתו",

   אלא כדי לתרום לשינוי המצב מיסודו,

                                                                     מתוך נטילת אחריות לגורל ביתו בתוך עמו,

   מתוך הבנת המשמעות הלאומית,

                                                     וכוונה מכוונת להשתלב בפעילות עממית רחבה

                                                                                           המבטאת תכנית כוללת.

 

אם ציבור רחב של אנשים יפעל כך, הוא ילך ויתחנך, ילך יתעלה, וגם ישפיע על העם כולו.

 

לעומת זאת: תנועה שלא מפעילה את החברים אינה בגדר תנועה ממש.

                   אין סיכוי לישועה מתנועה שאינה משתדלת להשפיע על התנהגות החברים -

                   בכל הנוגע לחובתם כאנשים בני עם ישראל.

 

המפלגות שלנו, שעיקר דרישתן מהאזרח הוא שיצביע בעדן פעם בארבע שנים,

                       ומן הפעילים הן דורשות שיעזרו בגיוס הקולות -

     לא הן, המפלגות, שיוכלו להביא לנו את השינויים ההכרחיים.

 

מי שמכם?

 

כאשר אנו מדברים על מנהיגות, יוצא כאילו אנחנו מכתירים עצמנו בכתר של

                                                         "טובים יותר", "ראויים יותר", נישאים על אחרים.

 

והנה,         לגבי אנשים פקוחי עיניים,       בעלי חוש מידה,        שאינם מזלזלים בציבור,

                     שיודעים אחריות מהי    -  לגביהם   -      ה"קפיצה בראש"

                                                                היא ענין כלל לא נוח, מעורר חששות ודאגות, גורם להסמיק, מרתיע.

 

אך חייבים להבין כי אין ברירה. אין מפלט.

  

איננו מבטלים את האחרים. הלואי רבים יהיו כמונו. אדרבה! שיתחרו בנו. שיפעלו.

אולם אנחנו לא נוכל לחכות לאחרים. רק מתפללים אנו על שלא איחרנו כבר את המועד.

 

אנחנו נקראים עכשיו.

                                   היימצא בנו הכוח להיענות? לעמוד במשימות?

התימצא דרך לעם?

                         האם נמצא דרך לעצמנו, שעל ידה נוכל לחלץ את היקר לנו מגורל מר?

 

על התוכן הרעיוני

 

אנו מדברים על הנהגה ותנועה, פעולות, חינוך, שינויים -

וזאת בטרם הסכמנו בינינו

                                   לקראת מה?     אילו הן המטרות?           האם הן ברורות כולן?

                                   האם בדקנו אם כולם מזדהים עם אותם ערכים?

                                   וכי לא צריך עוד לפני ההתארגנות לערוך בירור רעיוני מקיף?

 

לכאורה אנחנו נוהגים ממש באי סדר...

                                                   לכאורה בלבד. לאמיתו של דבר מצאנו את הסדר הנכון.

 

הוברר שאין סיכוי לדיון רציני ואחראי, אם הוא לא ייעשה בין אנשים שכבר החליטו

                                                     שעליהם מוטל גם לחתור לפתרון וגם לדאוג לביצועו.

הלא כל הזמן נערכים דיונים במצב: אקדמאים, חכמים, אפילו מעמיקים -

                                                 והם אינם מעלים דבר של ממש - וכמובן אינם מחייבים.

 

קבוצה שהחליטה לפעול - דיוניה ובירוריה יהיו פוריים יותר.

 

ומי יערוב שיש לנו בסיס משותף בערכים?

 

 הבה נזכור שכולנו הספקנו להתבלבל כהוגן בשטח הערכים.

 הדרך היחידה לחזור למבנה ערכים ברור וגם מחייב הוא לבנות אותו במסגרת אחראית,

                                 השוקלת את הדברים מתוך ראיית תמונה כוללת.

 

רק במסגרת כזאת יוכל כל אחד להביא לביטוי והגשמה של כל הטוב שניטע בו במשך השנים

                                                                                              וששקע לאכזבה במהלך החיים בחברה מקולקלת.

 

כי לא סתם בירור ועימות עמדות דרוש לנו עכשיו.

                                                                                     חינוך עצמי הוא שדרוש:

         גיבוש הנפש, חישול האופי, בחירת דרך חיים -

                                                             וזאת לנוכח בעיות הקיום וההמשכיות של העם היקר שלנו.

 

לכן הצוותא קודמת לבירור המפורט.

                                           ואיננו פוחדים מחילוקי דעות אמיתיים שעשויים להתעורר.

 

אולי יהיו כאלה שיחליטו לוותר על העניין.

אולי יחול פיצול רעיוני - אך אם יהיה - נשתדל שייעשה מתוך שיקול אחראי ולאחר לימוד.

לא החשש מחילוקי דעות צריך לשמש כשיקול בהחלטה אם לפתוח בפעילות משותפת.

 

יחד - מלא-כלום

 

כיום, עדיין לא ברורה לנו הדרך שבה נלך.

                                                         גם הדברים הנאמרים כאן - כולם פתוחים לביקורת.

 

לכל אחד יש כמובן דעה בענינים השונים   -   אך כל הדעות יעמדו לביקורת בהקשר החדש      של נטילת אחריות.

 

ונראה, שיש בדבר זה צד טוב ומועיל,           שנוכל להתחיל יחד -  מלא-כלום;

                                                                         שהיסוד לא יהיה       תכנית מוכנה ומוסכמת,

                                                                                                          או אישיות נעלה, שהכל ברור לפניה -

                       אלא - סוד היחד - קבוצה שהתאגדה לפעולה,

                                                                     פקוחי עיניים,

                                                                     בהירי מחשבה,

                                                                     אינם נרתעים ממסקנות.

 

לכן בחירת חברים לקבוצת הפעולה צריך להיות לא בעיקר לפי ביטוי השקפות,

                                                                                     אלא לפי תכונות אישיות.

 

מובן שהחברים צריכים להעדיף את גורל העם על ענינים אחרים,

                     שיהיה להם כושר להתמודד עם המשימות,

                     ושיוכלו לשתף פעולה עם האחרים,            כדי שקבוצת העבודה תפעל כצוותא.

 

על סיכויי ההצלחה

 

איננו מתעלמים מכך שסיכויי ההצלחה מפוקפקים למדי,

                                                                             אף כי חל בהם שיפור בתקופה האחרונה.

 

אך עלינו לנהוג בענין בכל זאת כבדבר ממשי וחיוני.

 

אנחנו מהמרים הימור טוב: במקרה כשלון חלילה, נוכל לסכם שהפסדנו זמן, כסף,

                                                                                       ואולי אפילו יוקרה ובריאות...

 

                                                 אך במקרה הצלחה - יתכן שנוכל להציל הכל מאסון כבד.

 

בלי להסתלק מאחריות

 

המנהיגות שתווצר לא תוכל להיות תלויה ב"אישור העם", שיתקבל בבחירות שייערכו בכל הציבור או בתנועת המונים.

                                 אלה שיש להם "אישור" כזה כיום - הלא אינם מנהיגים באמת...

 

האישור האמיתי למנהיגות הוא הנכונות לקבל ולקיים הדרכה היוצאת ממנה - ודווקא ללא כפיה.

 

אך אישור כזה אפשר לקבל רק לאחר עבודה עצמית רבה - ולאחר ההחלטה העצמית לשאת באחריות.

 

ההקמה והפעולה של תנועה עממית צריכה להיעשות תוך עידוד יזמה והכרעה של הרבים,

                                 ברוח חפשית ודמוקרטית.

 

אולם אין לתאר, שהתנועה תיווסד ותגדל מתוך התרחבות הדרגתית של הקבוצה המנהיגה.

אין להרשות דילול קבוצת הפעולה, שעלול ליטול ממנה את כושר הפעולה.

                                 הקמת תנועה ומוסדות תנועה, לא תשחרר אותנו מן האחריות.

 

לקבוצת הפעולה דרושה שיטה לקיים את האחריות למעשיה בידי עצמה כל זמן שיהיה בכך צורך.

                                 עליה לגדול ולהתרחב בדרך מתוכננת ומחושבת לפי המשימות.

                                 חברים נוספים לקבוצה ייבחרו על ידה לפי תרומתם הצפויה.

 

יחד עם זאת לא נתבע לנו מונופול למנהיגות:

                                 אנחנו נזמין לנו תחרות.

                                 נרצה לראות בהתפשטות המגמה של נטילת אחריות.

לו יהיו כל העם מנהיגים הפועלים למען הכלל

                                 ולוקחים גורלם בידיהם.

 

החלצותם של אנשים מקרב העם, והתגייסותם לשאת בעול,

                                 המערערת את המשמעת המכנית של ארגונים גולמיים,

                                 ופורצת צינורות השפעה ופעולה לרבים,

                                 ומחנכת את היחיד לשותפות בעניני הכלל -

הלא היא פעולה דמוקרטית אמיתית

                                 מעל ומעבר לשיקולים פורמליים.

 

שאלות קשות

 

כל הדברים האלה משאירים אותנו כמובן עם שאלות קשות.

                                                                   גם ה"תשובות" שכאילו סופקו כאן, מעוררות בעיות יותר מאשר פתרונות.

עצם הבסיס של כל התכנית הזאת נשאר פתוח לבירורים וקושיות, תוספות, תיקונים וערעורים.

וכמובן צריך להחליט על מטרות,

                                                       וצריך להעריך את האפשרויות.

 

הנושא האירגוני הוא קריעת ים-סוף ממש.

                                                       יש צד כספי לפעולות, והוא לא הובטח כלל וכלל.

נושא אמצעי התקשורת קשה מאד;

                                                   קיים צורך בבטאון           -    דבר שיצריך מאמצים עליונים.

צריך לגייס אלינו אנשים מתאימים;

                                                   לדעת איך לבחור בהם

                                                   ולדעת איך לשכנע אותם...

 

נקוה-נא שהקשיים לא ירפו את ידינו,

                                                       שישארו בנו חברים שיתחילו לעסוק בדבר, וגם יתמידו.

 

 

אשר שלאין



לפרקים במנהיגות אמתית

לדף הבית של אשר