בלילה בקיוסק

---------------

אני זוכר את אותו הלילה שבו הנפתי בקבוק גדול מלא ארק מעל ראשו של הסטודנט המוזר ההוא.  אם הוא היה נהרג אז, היו כותבים בעתון: מת בגלל כוס עסיס...

עד כמה דקות לפני כן ישבתי לבדי בקיוסק ששכרתי לא מזמן וחכיתי לקהל שייצא מבית הקולנוע הסמוך כשתיגמר ההצגה השניה.

 

עיני נעצמו מעייפות, ואז חזרו אלי מראות ילדותי בחוץ לארץ.  אבי עמד בחנותו, לקוחות נכנסו, אמרו את מבוקשם, והוא מכר להם ממרכולתו וקיבל כסף שממנו התקיימה המשפחה.  כל כך רציתי אז לגדול ולהיות כמוהו.

החלום הזה נשכח כשהמשפחה הגיעה לישראל ונשלחה לגור במושב עולים.  פתאום הפך אבי מסוחר לחקלאי, התרגל לעבוד בשמש, קיבל תקציב התישבות, ומכר את תוצרתו דרך "תנובה".   היה קשה;  לא הורגלנו בחיים כאלה; וכשהשתחררתי מהצבא ידעתי: אני במושב לא נשאר.

עבדתי קשה וחסכתי כסף.  לאחר הנישואים עברנו, אני ואשתי הצעירה, לירושלים.  הקיוסק שהציעו לי לקחת, הִתאים ליכולת הכספית שלי באותו זמן.  הוא לא היה דומה לחנות שהיתה לאבי, אבל כאן בכל זאת אנשים באו ושילמו בעד מה שאני מכרתי.  האמנתי שזאת התחלה טובה.

אולי לא כולם זוכרים איך היה קיוסק באותם הזמנים.  קיוסק הוא אולי מיני-מזנון, הרבה יותר קטן מ"פיצוחיה"; לפעמים הוא מבנה זערורי בשדרה או בחזית של חצר, לפעמים מין כוך בבנין, שיש לו חלון רחב לרחוב.  אל אדן החלון היה צמוד דלפק של שיש; סביב הקירות מדפים עם ממתקים; תחת זכוכית כמה עוגות, ולפעמים גם כריכים.

עיקר המסחר בקיוסק היה במשקאות הקלים. המשקאות הוגשו בעיקר בכוסות זכוכית, ובכל קיוסק היה מיתקן פשוט לשטיפת כוסות אלו: לאחר שהקונה גמר לשתות והניח את הכוס על הדלפק, היה הקיוסקאי צריך ללחוץ את הכוס הפוכה על מתקן השטיפה ואז היו ניתזים מים אל תוך הכוס ואל שוליה;  בזמן ההוא זה נחשב לניקוי מספיק.

מיתקנים נוספים בקיוסק קשורים ב"גזוז" שהיה מיוצר בַּמקום לפי הזמנת הלקוח ממי סודה וסירופ.  בקיוסק עמדו שני מיכלי זכוכית גדולים ותפוחים, האחד עם סירופ אדום והאחר עם צהוב.  לבקשת הלקוח, הקיוסקאי הצמיד את הכוס לברז המיכל ומדד לו כמות סירופ: אדום, צהוב או מעורב, ואחר כך הגיש את הכוס לברז של מי סודה.  בכל קיוסק היו בלון של פחמן דו-חמצני, ומי הסודה היו מיוצרים במקום.

המשקה הזול ביותר היה "סודה", כלומר כוס של מי-סודה ללא סירופ; ה"גזוז" שכלל גם סירופ מהמיכלים הגדולים היה יותר יקר, אך מי שהיה מפונק יותר ורצה משהו יותר איכותי ביקש לא "גזוז" אלא "פטל" או "עסיס". במקרה זה לא היה הקיוסקאי פונה אל המיכלים הגדולים, אלא היה מוזג את הסירופ מבקבוק צנוע יותר, של מיץ פטל או מיץ לימון ממותק, והמחיר היה בהתאם לכך. במחיר דומה היה אפשר לקנות גם "מיץ" - זה השם שניתן אז למשקה תפוזים או אשכוליות שנמזג לכוסות מתוך בקבוק.

היו גם משקאות יקרים יותר שנמכרו בבקבוקים קטנים. אז יכול הקונה לבקש בִּמקום הכוס קנה קש שממנו יינק את המשקה בנקיון יתר.

 

הקהל שחיכה להצגה השניה וגם הקהל שיצא מההצגה הראשונה באותו ערב, נתנו לי פרנסה. הרגשתי שיש לי ערב מוצלח.   אמנם הייתי לאחר יום של עמידה בקיוסק, אבל חשבתי שתהיה לי מנוחה כל עוד הסרט נמשך, ואחר כך יהיו לי קונים מהקהל של סיום הסרט.  הייתי זקוק לכסף הזה והייתי מוכן להתאמץ בשבילו.

ההצגה השניה נגמרה, האנשים יצאו.  אני קמתי ועמדתי מאחרי הדלפק, אך התברר לי שפרנסה של ממש לא תהיה לי מהקהל הזה. ירושלמי שנמצא בימים ההם ברחוב אחרי עשר בערב, לא התכוון להסתובב עוד ברחובות הריקים ומיהר לביתו.  כן; פעם ככה זה היה.

אבל זוג אחד ניגש אלי בכל זאת.  אני בטוח שהוא היה סטודנט. הוא לא היה לבוש "ליציאה": סתם מכנסי חאקי (בזמן ההוא חברת "אתא" שיווקה חאקי לאזרחים - וסטודנטים - וגם פקידים - ממש לבשו חאקי) גם באטל-דרֶס כחול-כהה עם רוכסן. הוא לא הסתפר מזה חצי שנה. ראיתי עליו שהוא רצה להרשים את בת-לִוויָתו.  הדיבור שלו... תכף תהיה פה דוגמה איך הטיפוס הזה מדבר.  היא, הנערה, נראתה גאה בחבר הסטודנט שלה; לכן אני חושב שהיא לא היתה סטודנטית. אולי ספרית? אולי פקידת בנק? אולי אחות מתלמדת?  הן חושבות שסטודנט זה משהו.  אני לא מאמין בזה!

כאשר הגיעו לקיוסק, הבנתי שזה היה בשבילה. הוא אמר לה: "אז מה תשתי?" והיא היססה  ואמרה: "אולי עסיס?"  זאת היתה מְכירה די קטנה, ואני שאלתי: "עסיס?" והוא אליה: "עסיס - כן?" והיא הנידה בראשה.

מזגתי את סירופ הלימון אל הכוס, מילאתי את שאר הכוס מברז מי הסודה ושמתי את הכוס על דלפק השיש.  בינתיים הניח הבחור את התמורה בסך 15 פרוטות על הדלפק.   הנערה טעמה מעט מן ה"עסיס" ואמרה לו: "העסיס בלי גז".    כפי הנראה התעייף בלון הגז שלי לאחר יום שלם של שימוש, ולא נתן עוד לחץ.  מצד שני, אנשים לא נוהגים להתלונן אם קצת חסר גז בגזוז או בעסיס שלהם...

   הסטודנט הזה, שראה שהחברה שלו תישאר צמאה בגלל הגז הזה, פנה אלי ואמר לי: "אין גז בעסיס". מה היה לי לענות? "יש גז", אמרתי; כי מה כבר הם יכלו לעשות לי?   הבחור מביט על החברה שלו בשאלה - הלא הוא לא טעם את העסיס - והיא מתעקשת: "ממש אין גז".  התעקשתי גם אני: "יש גז, הכל בסדר!"   אף כי הבנתי שהיא תצטרך לשתות לימונדה של מים.   אבל היא לא רצתה לשתות - כי לא היה גז.

אז התברר לי שאני הזנחתי עוד משהו מלבד את החלפת בלון הגז: לא אספתי מיד מן הדלפק את הכסף שהבחור הניח עבור העסיס.    לכן, כאשר אני לא פותר לו את הבעיה, הוא מניח את כף ידו על הדלפק שלי - על 15 הפרוטות המסכנות ששילם.   אבל אני ידעתי שהכסף הזה הוא כבר שלי: הוא מונח אצלי על הדלפק!

 הרגשתי שהפנים שלי מתחממים. פניתי אליו בשקט ובתקיפות ואמרתי: "תוריד את היד מהכסף".  לא יכולתי להסכים שטיפוס כזה יגזול ממני את הכסף שקיבלתי עבור הסחורה שלי.  הוא ענה לי: "הכסף הזה לא מגיע לך; אי אפשר לשתות את העסיס; אין גז".  גם הוא דיבר בשקט.   הבטתי בו. לא היה קטן ושדוף, אבל חשבתי לי שהוא לא יריב של ממש שיעיז להרים עלי יד. לכן אמרתי לו שוב, וביותר הדגשה: "תוריד מיד את היד מהכסף".

הוא המשיך לכסות את הכסף ואמר: "אולי נזמין משטרה ונברר את העניין, אני לא בורח מפה עם הכסף"...  רק שהיה מנסה לברוח עם הכסף שלי!  חשבתי שצריך לגמור את העניין.   לקחתי בקבוק סגור מלא ארק, שהיה מונח אצלי, והרמתי אותו מעל לראשו של הסטודנט הזה.   אמרתי לו: "או שאתה עוזב את הכסף, או שאני מוריד לך את הבקבוק על הראש".  אני לא חשבתי שיהיה צריך באמת לפתוח לו את הראש, אבל הייתי מוכן לעשות את זה.  כל כך הרגיז אותי! הדם באמת עלה לי לראש.

ואז הוא פותח את הפה, ומה אומֵר לי? אומֵר: "אני מבקש ממך שלא תוריד לי את הבקבוק הזה על הראש".  ואני מסכים: "אז בסדר, עזוב את הכסף ולך לשלום" - את הבקבוק המשכתי להחזיק מעל לראש שלו.  והוא אומר: "אני לא יכול לתת לך את הכסף. אין גז בעסיס. אי אפשר לשתות אותו" - זאת אומרת, הוא עוד בעניין העסיס ההוא - אבל אני בעניין הכסף: "אתה מוריד את היד מהכסף או שבאמת אני נותן לך את הבקבוק בראש".  התחלתי לחשוב, שאחרי מכה הגונה עם הבקבוק לא יהיה לו הרבה כוח להחזיר לי... והוא שוב עונה לי, ודווקא בשקט: "זה לא כסף שלך, זה בעד עסיס.  בכוס הזאת - זה לא עסיס. אני מבקש ממך שלא תוריד עלי את הבקבוק".  זה היה כאילו הוא לא מפחד - אבל היה צריך לפחד!

מי שדווקא נבהל היתה החברה שלו, זאת שלא רצתה לשתות את העסיס שלי.   היא תפסה אותו ביד ואמרה לו: "בוא נלך מכאן".   כל הזמן חשבתי שהוא רוצה למצוא חן בעיניה, אבל כשהיא ניסתה למשוך אותו משם, הוא פנה אליה בבת אחת וצעק עליה בקול נורא: "אולי תהיי בשקט, ולא תתערבי!!!"  ומיד פנה אלי ואמר לי, ושוב בשקט גמור: "תבין, אני לא יכול לוותר לך, ואני מבקש שתעזוב את הבקבוק הזה".

אם הייתי מרביץ לו בראש עם הבקבוק, זה לא היה בשביל להרויח את 15 הפרוטות, זה היה בשביל להראות לסטודנטים האלה שגם לבחור שמוכר בקיוסק יש זכות שיכבדו אותו. אבל הוא ביקש יפה שלא אעשה ככה.   אני במקומו הייתי משלם או בורח או נלחם או לפחות צועק - אבל הוא צעק רק על החברה שלו - ואיזו צעקה!...     ופתאום שמעתי את עצמי אומר: "אז מה אתה רוצה?"  הבקבוק עוד היה למעלה, וזה היה קצת מעייף.   אחרי שאני אמרתי ככה, היה הוא מוכרח להחליט מהר - וברגע זה, בלי לשאול את החבֵרה, אמר: "אז תתן מיץ".

אני הנחתי מידי את הבקבוק הכבד, ומזגתי כוס מיץ.  הוא אמר: "תודה רבה", הסיר את היד מהכסף ואני מיד לקחתי את הכסף אלי.  החברה שתתה מעט מהמיץ ודחפה ממנה והלאה את הכוס שהיתה כמעט מלאה.   הם פנו ללכת, ואני הבנתי פתאום כמה הייתי קרוב לפתוח לו את הראש בבקבוק כבד.

צעקתי אחריו: "אתה משוגע, אתה יודע את זה?  מטורף! ממש אידיוט!"   והוא הלך משם מהר בלי להביט אחורנית, בעוד הנערה מתאמצת להשיג אותו.

אני לא מאמין שזה היה באמת הורג אותו, אם הייתי מוריד עליו את הבקבוק בזמן שהוא קישקש את הבקשות שלו,   אבל מה שאני עד עכשיו חושב הוא, שהכי טוב הייתי עושה באותו ערב אם לא הייתי מחכה בקיוסק עד לסוף ההצגה השניה.

 

- - - - - - - - -

לדף הבית של אשר שלאין