א. ש.

כפויי  טובה

==================

 

עכשיו שאתה הולך לצבא, אני מרגישה שאני צריכה להכין אותך למה שאולי יהיה לך בצבא - לא רק בצבא - בכלל בחיים;  כי עכשיו אתה יוצא להתמודד לבד, כבן-אדם מבוגר   זה קשה לך להאמין שאני אקרא לך "מבוגר"? זה באמת לא קל לי.  הלילה כמעט לא ישנתי וחשבתי עליך, שאסור לי לתת לך לצאת לצבא בתור ילד, כי יכולים לאכול אותך שם, אם לא תדע לעמוד על שלך - והרי אבא שלך ואני לא נהיה אתך לשמור על זכויותיך.

אני יודעת שאתה צריך עכשיו לארוז את התרמיל ולהתכונן למסיבת הגיוס שלכם. אני מציעה שתקשיב לי בזמן שאתה מתכונן ואורז. אני אפסיק כשלא יתאים לך להקשיב או כשתדבר בטלפון  - רק תאפשר לי להסביר לך כמה דברים חשובים עוד לפני שאתה מגיע לבקו"ם ופוגש את המציאות הזאת שכל אחד חייב לדאוג רק לעצמו. זה חשוב. אני יודעת. אני הייתי שם.

כשאני הלכתי לצבא לא היה מי שיסביר לי את הדברים האלה - אבל גם לא היה צורך בזה. אתה יודע שאני הייתי יתומה מאב ומאם מאז שאני זוכרת את עצמי, וכבר מגיל צעיר מאד הייתי צריכה לדאוג לעצמי ולשמור שאני אקבל לא פחות מאלה שיש להם הורים.

נכון! הדודים דאגו לי וסיפקו לי תנאים לא רעים בכלל - ואני חייבת להם הרבה תודה - אבל זה לא אותו דבר.  אני דאגתי שאתה ואחיך תקבלו כל מה שאני לא קיבלתי.  בגלל זה גם אין לך התנסות בחיים של מאבק - ואני מוכרחה למסור לך את התורה הזאת בדיבור... 

איפה היינו? כן! ... לא התכוונתי להטיף לך.  אני מאמינה בדוגמה אישית בכל דבר.  כדי שתבין אותי, רציתי לשתף אותך במה שעבר עלי...  לא, לא! אני לא מתכוונת לספר את תולדות חיי.  לא מעט אתה כבר יודע.  אני רוצה לספר לך פרשה אחת קטנה מהשירות הצבאי שלי.  אני נשארתי אז מאוכזבת מאד, אבל קיבלתי לקח לחיים. תיקח מזה לעצמך מה שאתה רוצה.  אתה מוכן לשמוע?  בסדר. אני אתחיל ואתה תשמע כמה שתרצה.

אני חושבת שאתה יודע שאני הייתי בצבא מורה-חיילת. דחו לי את השירות עד שהשתלמתי באמנות פלאסטית, ואז הכשירו אותי להיות מורה.  אחר כך לא שובצתי בתור מורה של חיילים, אלא הציבו אותי להדריך בפנימייה של כפר נוער.

נשלחנו לשם, כמה בנות, וקיבלנו צריף למגורים. לא משהו מפואר - כי המוסד לא היה עשיר בכלל - אבל הייתה לנו פינה של חדר מגורים משותף וגם מטבחון של תה וקפה - אבל לא מקרר. לא היינו צריכות הרבה יותר, כי את הארוחות קיבלנו בחדר האוכל הכללי יחד עם החניכים, המדריכים, המורים ושאר העובדים...

כן. אני מגיעה לעיקר.  העיקר היה נושא הגדרת התפקיד שלי.  תבין: אני ציפיתי לקבל קבוצה של חניכים וחניכות שאני אהיה להם מורת-דרך; זה - בזכות הרמה האישית שלי, ניסיון החיים שלי - שאמנם לא היה גדול מאד אז - אבל היה יותר מזה של החניכים; הלא הם היו צעירים ממני בכמה שנים  

בקיצור: אני הייתי מוכנה לגמרי לתרום לנוער הזה שנותק מהבית וחי בפנימייה, והייתי בטוחה שיעריכו את זה מאד.  לא כל נערה היתה מוכנה ללכת להדריך ילדים ממשפחות במצוקה או ממשפחות בעייתיות - ואלה היו שם הרוב.  אני הרגשתי שאני רוצה לעשות את זה.  אפילו חשבתי לי שהחניכים שלי, כשיגדלו, יזכרו לי את הימים שבהם התמסרתי להם...

אמרתי לך שאני מגיעה לעיקר!  כשהגענו לכפר קיבל אותנו ראש ההדרכה, ולאחר ששאל אותנו כמה שאלות, החליט על השיבוץ שלנו. אותי שיבץ להדריך את כתה י"א.   י"א! האם זה לא נהדר? אלה הם חבר'ה שאפשר לדבר אתם. הייתי די קרובה אליהם בגיל, וידעתי שתהיה לי אתם שפה משותפת. הבנתי גם כמה גדולה האחריות. זה לא כמו להיות מדריכה בבסיס טירוניות סגור - כאן בפנימייה בנים ובנות ביחד, משבר ההתבגרות, כמו שאומרים, בעיצומו, וכמה טוב שהאחריות נופלת על מי שהיתה שם לא מזמן.

את המכה הראשונה קיבלתי בישיבה הראשונה עם מנהל הכפר וראש ההדרכה.  לישיבה הזמינו את כל מדריכי הפנימייה, וראיתי שם מדריכים אזרחים, יותר מבוגרים, וחשבתי שהם בוודאי יותר מנוסים.  והנה על י"א מינו דווקא אותי, החיילת הצעירה...  מכה, אמרתי. כן! כי מייד התברר לי שלא רק אני מדריכה לכתה י"א - הציגו לנו אדם אחר בתור המדריך של הכתה הזאת. הייתי מופתעת ואולי גם קצת מבולבלת. אם הוא מדריך - מה אני אעשה? ואם אני מדריכה - מה אני צריכה אותו?

מה אני צריכה אותו! ומי הוא בכלל? זה היה בן אדם בלי ניסיון בפנימייה; חדש במקום לא פחות ממני. הגיע זה עתה מתל-אביב עם המשפחה שלו.  היית מאמין? האיש היה מהנדס! כן, מהנדס  אל תשאל אותי מהנדס של מה - זה בכלל לא עניין אותי.  תראה, זה פשוט: הוא עשה תכנון הנדסי ופתאום נכנס לו ג'וק ללכת לעבוד בחינוך; והוא עקר עם משפחתו לכפר-נוער להיות מדריך - ודווקא של הכיתה שאני התכוננתי לתת לה את הכל...  המשפחה שלו? נו, אשה וילד אחד או שניים - לא בדיוק היה בראש שלי לברר... מה זה חשוב בכלל?  היה מדובר על בן אדם בן שלושים ואולי יותר! מילא אם היה נשאר רק מורה - הוא נהיה מורה בבית הספר שבכפר - אבל מה היה לו לחפש בהדרכה? אני ראיתי לפני זקן שמנסה להופיע כמו אחד מהחבר'ה  לא ממש זקן - אני גם עכשיו לא נחשבת זקנה - ואת הגיל שלו עברתי כבר כמה שנים - אבל, מה אגיד לך? כשאני הייתי בגיל כמו שלו לא היה עולה בדעתי לעזוב מגורים בתל-אביב - או איפה שהוא היה קודם - וללכת לעבוד בכפר נידח, ועוד בתור מדריך לנוער שהגיל שלו אולי חצי מהגיל שלי!...

כל זה לא העיקר. העיקר הוא שראיתי בן אדם שבא לקחת ממני את ה... המנהיגות בקבוצה של י"א.  הבנתי שהוא ישתמש בסמכות של "מבוגר" על הנוער. אני לא מזמן יצאתי מהכפיפות, מהנחיתות הזאת; רציתי לשמש דוגמה ולהנחות את הנוער בתור חברה שלהם - והנה הלבישו עלינו את ה"תוספת" הזאת.

בסך הכל הוא לא היה מפלצת, לא.  בן אדם ביישן, נלהב, קצת תמים. כשהוא דיבר בישיבה, שאל שאלות, הביע דעות - אני שמעתי סגנון די מרגיז: משהו ציוני כזה, "אידיאליסטי"...  למה אני מתכוונת?  טוב... אני זוכרת ש...כן - שהסתובבו כמה אנשים שנחשבו אידיאליסטים - היום כבר שכחו את המילה הזאת - ועקיבא (זה היה השם שלו) דיבר כמו אחד שיש לו רעיונות גדולים "לטובת הכלל", אתה מבין? בשם "צרכי העם", "דמות האדם" - הוא כאילו "מתגייס" לתפקיד...

והלא אני הייתי זאת שהתגייסתי! הצבא שלח אותי לעשות את התפקיד - אני לא דחפתי את עצמי. אני לא התיימרתי לשלוח את עצמי להיות "חלוץ". ימי החלוציות כבר נגמרו מזמן. כן! כבר אז התנועות החלוציות היו רק דרך איך לקבל תפקידים וכבוד. מה אגיד לך? כבוד גדול הוא לא קיבל אצלי. הוא בכלל לא התאים לשם.

אבל כאן הוא התמודד לא עם אחת שרק עזבה את בית ההורים החם כדי להיות חיילת. לא! אני ידעתי כבר אז איך לשמור על מעמדי. אתה יודע איך אני תמיד שומרת על מעמדנו...  כל השיחה הזאת באה ללמד אותך דברים שלמזלך לא הצטרכת להתכונן אליהם כמו שאני הייתי מוכנה.  אני מייד הבהרתי את המצב.   ברגע שמנהל הכפר הציג את עקיבא בתור מדריך של כתה י"א - מיד הזכרתי שזאת הייתי אני שכבר התמנתה לתפקיד הזה, שבשביל זה שלחו אותי, ואני לא מתכוננת להיות מין "סרח עודף" בלי סמכויות. מנהל הכפר ומרכז ההדרכה קצת התבלבלו וגמגמו משהו. 

דווקא עקיבא לא התרגש, והוא פנה אלי ואמר שאינו מבין מה הבעיה, שכל מי שיכול לתרום צריך לתרום, ואף אחד אינו סרח עודף... המלים היפות האלו לא סיפקו אותי כמובן, כי לי היה חשוב מי הוא בעל הסמכות.  לפי איך שהתיחסו אליו הרגשתי שהוא הולך להיות הבכיר והקובע, והחלטתי להציל מה שאפשר - כבר אז ידעתי לתמרן לא רע - ושאלתי אם יהיה בינינו שוויון.  המילה הזאת, "שוויון", נראתה קצת חדשה לעקיבא, אבל הוא לא התנגד. הוא אמר: נהיה צוות ונשתף פעולה - הרי כולנו פועלים למען אותה מטרה.

ראיתי שכאן הוקל למנהל ולראש ההדרכה, והם יצאו מהבלבול. המליצות שלו הצילו אותם, והם מיהרו להסכים שמדובר ב"צוות", ב"שיתוף", ב"מטרה שהיא העיקר". אני לא נתתי לטשטש דברים, והבאתי אותם לזה שיסכימו בפירוש שעקיבא ואני שנינו מדריכים במעמד שווה.   זה היה הכי טוב שהיה אפשר להשיג אז - ועד היום אני גאה על התקיפות שלי באותה ישיבה...

אבל הקושי העיקרי הוא לא להביא את האחרים להסכים, אלא אחר כך להקפיד ולשמור על מה שהושג. זה היה הרבה יותר קשה - ועל המאבק הזה, על ההישגים ועל האכזבות שלו, אני רוצה לספר לך, כי שום דבר לא הכין אותי לחיים יותר מהלקחים שלי מהפרשה הזאת  זה חשוב לי שתקבל תמונה נכונה ממה שהיה, ולכן אני קצת נכנסת לפרטים.  אתה מוכן לשמוע אותי ככה?...

מה אגיד לך? האיש הזה תפס יותר ויותר שליטה על הקבוצה. אתה מבין? הלא הוא לימד אותם מתמטיקה ופיסיקה בבית הספר, וככה קיבל מהם הקשבה, בנה לו סמכות.   אמנם , כמו שתכף אספר לך, לא כל כך הלך לו טוב בבית הספר - אבל אני לא לימדתי אותם שום מקצוע; הייתי מדריכה נטו, והסמכות שלי היתה הרבה יותר מוגבלת.

והיה משהו יותר קשה לי. הוא היה נכנס לחדרים בערבים, מתיישב באיזה חדר, לחצי-שעה, שעה - או יותר, ומדבר עם החניכים.  הם ידעו יפה לנצל אותו.  אלה שלקחו את הלימודים ברצינות יכלו לדבר אתו על שיעורי הבית שלהם או על דברים שלא הבינו - והאיש הזה כאילו זכר כל מה שלמד אולי 15 שנה קודם, והיה מוכן לתת שיעור פרטי בכל מקצוע - כאילו שהיה מלמד אותם איך ללמוד.  והרי זה בכלל לא תפקיד של מדריך! מדריך צריך לעסוק בדברים אישיים וחברתיים, כמוני.   נכון, היו כמה וכמה שעירבו את עקיבא גם בענינים האישיים שלהם, היו יוצאים אתו לטיול בשבילי הכפר ומדברים - אני לא יודעת על מה.

אני בטוחה שדווקא שיחה אתי היתה יותר מועילה להם, כי אני באמת הייתי כמו חברה - הרבה יותר קרובה להם בגיל, גם במושגים - אתה יודע מה זה אומר "במושגים"? - לא "ציונות" שכבר מזמן "נכנסה לתוך מרכאות", לא רעיונות של כאלה שלוחים-מטעם-עצמם שעוזבים את המסגרת שלהם ותופסים עבודה שלא נועדה להם...  אני ידעתי מה הולך עכשיו אצל הנוער: איזה להקות, איזה שירים, איזה שחקני קולנוע, איזה ספורטאים.   לפעמים הייתי שואלת אותם על מה היו מדברים עם עקיבא, והם לא בדיוק אמרו לי. תפסתי שהוא שימש להם כמין דמות-אבא, כשאבא שלהם היה רחוק או בכלל לא היה...   אבל מי היה מתאים להם יותר ממני, שאני בת-גילם ואיבדתי את ההורים שלי הרבה-הרבה לפניהם? לא אמרתי את זה שם, כי לא רציתי שירחמו עלי; זה היה עלול לקלקל את המעמד שלי.

גם אני הייתי נכנסת לחדרים ומדברת עם החניכים, אבל - כמו אחות בוגרת.  הייתי מקפידה לבוא תמיד במדים ובדרגות שלי - והם בהחלט התרשמו. שאלו אותי הרבה על חיי הצבא, והבנות רצו לדעת הכל על טירונות ועל אפשרויות השיבוץ בצבא . זה היה באמת חשוב, ואני הייתי האדם הנכון במקום הנכון.  הבנות שיתפו אותי לא מעט בעניני אהבה וקנאה, וקיבלו ממני עצות של שכל ישר - אפילו שלא היה לי כל כך הרבה ניסיון - וגם עזרתי ליישב סכסוכים בין בנות שהיו עלולים להביא צרות גדולות.

אני עשיתי מה שהתאים לגיל שלי ולמעמד שלי. עקיבא - בכלל לא. איזה גבר בן שלושים מבלה ערב אחרי ערב עם נערים בני 16 במקום ללכת למשפחה שלו? הוא אפילו השתתף בהצגות שלהם בתפקידים מצחיקים - ולא הבין כמה שזה מוריד מהכבוד שלו. אבל זה לא מה שהיה אכפת לי. מה שהיה אכפת לי, זה שהוא היה נותן עונשים ואחר-כך גם היה מקפיד שהם יתבצעו. לא, אתה לא מבין, אולי לא הסברתי טוב. הוא בכלל לא כעס, ובכל זאת התעקש כמו פרד  למה זה היה רע? אני אתן לך דוגמאות.

היינו צריכים להקפיד עם החניכים על "שעת השינה" של הלילה.  די מהר ראינו שאי אפשר להקפיד על כיבוי אורות מלא בגיל של כיתה י"א, והסתפקנו בזה שלא יסתובבו בחוץ אחרי 11.  במיוחד היה צריך לדאוג שהבנים יעזבו עד אז את הרחבה שלפני מגורי הבנות.  והנה היה נער מאד נחמד, הייתי אומרת אפילו: יפה-תואר, מרסל שמו, שהסתבך עם עקיבא.  מה שקרה הוא, שעקיבא, כדרכו, ניגש אליו וביקש ממנו בשקט ללכת לחדרו, והנער, ממש באותו שקט, סירב לו ונשאר ליד מגורי הבנות. עקיבא ביקש שוב ושוב, ולשוא,  למרסל זה היה עניין של כבוד שלא יגידו לו מה לעשות. הבנות נכנסו לחדרים שלהן, הוא נשאר לבד וכעבור חמש דקות הלך ממילא לחדר שלו - אבל אז עקיבא כבר לא היה במקום.

למחרת קיימו חניכי י"א מסיבת ריקודים, שעליה קיבלו רשות.  עקיבא הודיע למרסל כי הוא לא משתתף במסיבה.   אף אחד לא שם לב לזה, כי המסיבה היתה כולה מאורגנת על ידי החניכים ולעקיבא לא היה שם שום תפקיד.  היית חושב ככה, אבל זמן-מה לאחר שהפעילו את המוסיקה לריקודים, נכנס עקיבא לחדר המסיבה וראה את מרסל בפנים. הוא ניגש לגרמופון והפסיק את המוסיקה, ולא היה אפשר לרקוד. החניכים ניגשו אליו והוא אמר: "אני אסרתי על מרסל להשתתף, ולכן כל עוד שמרסל כאן - אי אפשר להמשיך".  החניכים טענו שאינם אחראים על מרסל, אבל עקיבא התעקש: הוא התבצר בשקט בעמדתו, ובכל פעם שהגרמופון הופעל - עקיבא הפסיק אותו וכמו התנצל: "אי אפשר להמשיך כי מרסל כאן".  לאחר שמרסל עזב, גם עקיבא עזב. מובן שלאחר כרבע שעה - חזר מרסל. עוד רבע שעה עברה ועקיבא חזר גם הוא, ראה שוב את מרסל והשבית את המוסיקה עד שמרסל יצא.

מרסל פנה אל עקיבא בחוץ וביקש את סליחתו, כי מרסל רצה מאד להשתתף במסיבה. עקיבא אמר למרסל: "אני לא כועס עליך, סלחתי לך - אבל למסיבה הזאת לא תיכנס. אני מקווה שבמסיבה הבאה הכל יהיה בסדר".  מרסל היה מאוכזב מאד. אני ידעתי שהוא תלה במסיבה הזאת תקווה לחזק את הקשר שלו עם נערה מסוימת  הוא בא אלי והסביר לי את זה.  אני ניסיתי לשחרר אותו מהעונש - אבל עקיבא התעקש. הוא טען שאנחנו נעשה למרסל נזק אם נוותר לו.  תאר לך!  אחר כך נכנס עקיבא לבדוק במסיבה כל חצי שעה ומרסל לא היה שם. מרסל הלך לישון. כאב לי הלב על נער עדין ורגיש שהסתבך ככה עם עקיבא.

לפעמים התנהג עקיבא בצורה ממש מוזרה.   החניכים סיפרו לי על התנגשות שהיתה לו עם  אחד החניכים המרשימים שלנו, עם אבי, שאני קראתי לו בחיבה "אייב", כי הוא נראה מבוגר מגילו וידע לדבר בקול רציני עם קצת ציניות - כמו איש העולם הגדול.  לילה אחד, בשעת השינה,  ביקש עקיבא מאבי שיעזוב את המרפסת של מגורי הבנות.  אבי ענה לעקיבא בזלזול וביטול.  אחר כך סיפרו לי חניכים מה שקרה אז.   עקיבא ניגש אל אבי ודיבר אתו מקרוב-קרוב ישר לתוך האוזן, ודרש ממנו בתוקף לעזוב את המקום. הבנות הסתגרו בחדריהן, ואז אבי הלך לחדרו.  עקיבא נכנס אחריו לחדר וככה אמר לו: "אבי, אני דורש ממך שתנהג אתי בכבוד חיצוני.  זאת היא זכותי ואני עומד עליה. אתה יכול לחשוב עלי בזלזול בתוכך, ולדבר על זה עם אחרים; כאשר אתה מדבר אתי - תנהג בי בנימוס וכבוד, כי אני עומד על זה ולא אוותר"..  החניכים שיננו את הנאום הזה והיו חוזרים עליו כחלק מההווי שלהם. הם גם סיפרו שאבי שמע את הדברים והרכין את הראש. הוא לא הרשה לעצמו אחרי זה להשמיע דבר זלזול לעקיבא בפניו.  האמת היא, שגם אחרים הושפעו מזה - אך עקיבא שילם בעד זה כאשר הגיע המשבר הגדול ביחסיו עם החניכים

אני ראיתי שגמרת את האריזה, אבל יש לך עוד קצת זמן, ואני מגיעה עכשיו לאירוע העיקרי. תקדיש לי עוד מעט, כדי שתרוויח משהו מהסיפור שלי.

זה היה לאחר חופשת הפסח.  עקיבא ואני שוחחנו בנושא המסיבות שהחניכים עורכים, ודווקא הסכמנו שיש צורך להוסיף להן תוכן. ובאמת: כאשר רק שמים תקליטים ורוקדים, אין שום התפתחות.  לעומת זה, אם החניכים מכינים משהו משל עצמם, האירוע הופך יותר חשוב, ואז גם יש יותר תפקיד למדריכים. גם עקיבא וגם אני רצינו להיות מעורבים יותר.

דיברנו עם החניכים על הרעיון לעשות מסיבה יותר "יצירתית" והם קיבלו את זה יפה. כדי להמריץ את החניכים לפעול, השגנו להם שימוש באולם יפה בכפר - במקום בכיתת בית ספר שבה רקדו לפני כן.  שם היתה תאורה טובה, במה למופעים, מרחב - והחניכים מצדם התגייסו לקשט את המקום, לסדר פינות לפעילויות מקבילות וגם התחילו להכין מופעים ומשחקים.  מה יכול להיות יותר טוב מזה?

מה שלא היה טוב, זה שעקיבא קלקל את הכל.  סיפרתי לך שהוא גם לימד את החניכים בכיתה י"א בבית הספר?  שם, בבית הספר היה לו ויכוח אתם.   הוא רצה לקבוע להם מבחן, והם לא היו מוכנים.  אני הבנתי שהוא היה מוכן להתווכח על זה, אבל לא היה מוכן לוותר.  והחניכים שלא ראו מראש מה עומד לקרות, התחילו להתפרע בכיתה.   אני מבינה שזה היה מעליב לעקיבא - אני יודעת  שאני הייתי נעלבת - אבל מה עקיבא עשה?  הוא אמר להם שלש מלים: "המסיבה שלכם מבוטלת".

אתה מבין? כל המפעל הזה שעליו עבדנו ביחד - הוא ביטל אותו ברגע אחד!   החניכים רצו אלי בתלונה רבה: מדוע מה שקורה בבית הספר צריך להשפיע בפנימייה?  זה נראה להם לא הוגן, ובאמת גם אותי זה הרגיז מאד.  האם לא סוכם שאנחנו שווים במעמדנו? על סמך-מה הוא מקבל החלטה כזאת בלי לתאם אתי?  הלכתי לדבר אתו.

כבר אגיד לך שכלום לא הועיל.  הוא הזכיר לי שהוא שמר על עונשים שאני הטלתי, גם כשהוא לא הסכים שהם צודקים.  הוא  "לא היה מוכן לחלק את עצמו לשניים" כאילו יש חצי שלו בבית הספר נפרד מהחצי שבפנימייה. הוא טען שהוא מופיע כ"אדם מחנך אחד".  ועוד דבר הוא אמר לי: "את בטח שמת לב שבכפר הזה ההנהלה לא לוקחת אחריות לשמור את מעמד המורה והמדריך.   אם את רוצה לשמור על יכולת הפעולה שלך - את צריכה לדאוג לזה על אחריותך - וככה גם אני - אין גיבוי מלמעלה!"

זה היה די נכון. אני נוכחתי בזה באותו יום כשהלכתי למנהל הכפר לערער על העונש הזה.  הסברתי לו שעניני בית הספר לא צריכים לקלקל פעולות של הפנימייה.   מנהל הכפר, כמו איזה אבא טוב, ניחם אותי, שיבח את עבודתי - אבל לא עזר לי. הוא אמר: "אם תשכנעי את עקיבא, האולם עדיין לרשותכם"...   חזרתי לחניכים ואמרתי להם שאני מצדיקה את עמדתם - אבל לא אוכל לעזור להם; הצעתי להם שינסו לשכנע את עקיבא.

היום, במרחק של שנים, אני מבינה שהם היו צריכים להראות לעקיבא שלמדו את הלקח. זה לא מה שעשו. הם ניסו להוכיח לו שהוא לא צודק - וזה לא עבד שם.  ניסו גם להסביר לו מדוע יותר טוב בשבילו שיוותר להם - גם זה לא עבד.  הוא שמע אותם בסבלנות, השיב להם מה שהשיב - אך מדעתו לא זז. "פרד" אמרתי? זה מה שהוא היה.  שמעתי חניכה אחת, שנונה כזאת, שדיברה ודיברה אתו, ושאלה אותו: "כמה צריך לדבר אתך עד שתסכים?"  והוא ענה לה: "הנה, זאת תמצית הבעיה; התרגלתם שאפשר להשיג כל דבר אם רק מדברים על זה מספיק זמן. הנה יש כאן אחד שאצלו זה לא עובד, שצריך יותר מאשר זמן-דיבור כדי להשפיע עליו..."

הנה אני מגיעה לסוף. קצת סבלנות!  בסופו של דבר המסיבה לא התקיימה, החניכים היו מאוכזבים, ואני הייתי זועמת.  באותו זמן הרגשתי שחל שינוי במעמד שלי אצל החניכים. הפעם הם ראו שאני לצדם בעוד עקיבא היה נגדם.  הם שיתפו אותי בשיחות הנרגזות בעקבות ביטול המסיבה. הרגשתי שהם צריכים הדרכה של מישהו מנוסה, על מה לעשות במצב כזה.

אני ידעתי שעקיבא רוכש לו השפעה על ידי ביקור בחדרים, ושיחות אישיות עם החניכים. כאשר הם התיעצו איך להגיב על ביטול המסיבה, זרקתי להם את הרעיון לחדול לדבר עם עקיבא.  את זה היו צריכים לעשות בדרך שקטה ומנומסת.  הם קבלו את הרעיון הזה.   הם האמינו שזה ישבור אותו והוא ילמד לא לעשות להם דברים כאלה.

הם עשו את שלהם, ואני הבטתי מרחוק.  עקיבא היה נכנס לחדר בשעות הערב, פותח בשיחה - ואיש לא היה עונה.  אם פנה למישהו במיוחד - היה מקבל תשובה קצרה ומשתמטת. לאחר שניסה לדבר עם אלה שאהבו מקודם לדבר אתו, ולא נענה, הוא התיאש.  אחר-כך שמעתי שהוא הלך למנהל הכפר והתפטר מחצי המשרה של מדריך בפנימייה, ונשאר רק מורה בחצי משרה בבית הספר.  אמנם הכנסתו ירדה בחצי - אבל הוא כנראה היה יכול להרשות את זה לעצמו; ממילא סוף שנת הלימודים היה קרוב.   שמעתי שהוא המשיך בבית הספר בלי הפרעות מיוחדות, ומהפנימייה הוא נעלם.  עכשיו סוף-סוף הייתי מדריכה יחידה לקבוצה י"א.

מה אגיד לך? למרות כל העזרה שנתתי לחניכים האלה, ולמרות מה שעמדתי לצדם בעניין של ערבוב עניני בית הספר עם הפנימייה, לא הרגשתי התקרבות של ממש, אולי להפך. כל האירועים האלה כרסמו בעבודת ההדרכה.   את המכה הסופית שלי קיבלתי כאשר הם ערכו מסיבה לסיום השנה ואותי לא הזמינו למסיבה הזאת.

מה אני באה להסביר לך? שאתה עלול לפגוש בכפיות טובה גם מאנשים שעמדת לצדם ועזרת להם.  תמיד עשויה להתגלות זרות בלתי-מובנת  זה העניין, שעד היום אני לא יודעת מה הייתי יכולה לעשות כדי לקבל יחס יותר טוב.  מה שחשוב הוא ללמוד לקח מכל דבר.  הלקח שלי, שאני מקווה שיעזור גם לך, הוא לדאוג שלאנשים שאתה רוצה אתם קשר, יהיה אינטרס ברור לקיים את הקשר הזה.  למדתי שלא לבנות על תודה, הכרת-טובה, או זכרונות טובים משותפים.  צריך להכיר את החברה שלנו בעיניים פקוחות

אז תבין מזה מה שאתה רוצה. אולי עכשיו אתה לא מעריך את זה, אבל יכול להיות שפעם תגיע למצב של מבוכה, ודווקא הסיפור שלי - אם תזכור אותו טוב - הוא שיראה לך את הדרך הנכונה 

 

 

לדף הבית של אשר שלאין