שיח אודות צעקה במעגל המוביל

 

(נעמי באב"ד 14-01-10)(8) מדוע לצעוק? מדוע לבטות?(מלשון בוטות)

אחד הדברים שאני מעריצה בשושנה היא היכולת להקשיב ולהשיב באמרי נועם.
התהליך היה ארוך, לא ביום הראשון וגם לא בשנים הראשונות היינו בשלים לשיח מהאיכות שאנחנו רגילים לה היום.
ללמדנו? שאפשר לשנות. אפשר להשתנות ולא לאמר: זה ראה וקדש, זה לא ילך, זה לא יצליח.
השושנה היא הוכחה לכך שהרבה נבואות שחורות פשוט הלבינו והזהיבו כי האנרגיה הייתה נכונה, עבודת קודש נעשתה והאופטימיות הייתה בהחלט במקומה.
מאוד חשוב לי להדגיש כי השושנה נוצרה כדי להביא את האנרגיה המסויימת שרבים כבר חווים בשושנה.
והיום אני יודעת שכאשר מישהו צועק בשושנה ....הצעקה נובעת אולי מתסכול....אולי מרצון לשימת לב...ואולי מסיבות אחרות.
אך אני מאד מקווה שטון וצליל השיח ביננו אכן ישקף את האנרגיה החדשה הרכה והעצמתית ...שלשמה נוצרנו, ואיש לא יוכל לקחת אותה מאתנו.
כי היום היא בשלה. עומדת בזכות עצמה. היא אמיתית ונכונה.
ומקורה? בידיעה המסייעת לשליטה העצמית.
נכון. כולנו בני אנוש. איננו מלאכים. אנחנו נופלים מפעם לפעם. מועדים.
אך מן הראוי....כך אני מציעה ויותר לעצמי מאשר לכם....שגם כאשר אנחנו מועדים, ויוצאים ממשבצת השליטה העצמית....הבה נהיה מודעים לכך. הבה נהיה ערים לכך וננסה שלא לחזור ולמעוד.
וגם כאשר נילכד במלכודת הצועקת נחבק את עצמנו באהבה גדולה ובחמלה עוד יותר גדולה ונאמר לעצמנו: בפעם הבאה נשתדל יותר. (זאת הצעה כמובן)
המודעות לכך שצעקה אינה דרך לשיח....היא כבר צעד גדול...לאנושות.

 (רוני רונית פוליאקין 14-01-10) מודעות למיועדות:מודעות למודעות:מועדות למעידות:

מודעות להתגברות:מודעות לעוצמה:ללא -מוכר:
שהכל קיים במינונים אחרים אצל האחר או שיתעורר ביום מן הימים:
מודעות לכל הווה
על שהינו כאן
על שגם הוא
יחלוף
כענן

 (חגית 15-01-10) על חשיבותה של הצעקה הראשונה

כבר נכתב ספר. הצעקה יוצאת מתוך הקרביים, מן המקום העמוק ביותר והראשוני ביותר. אז אולי זה לא מעודן, אבל זה חיוני. ומדי פעם ללכת אל הים ולפנות בצעקה אל האלוהים, זה שבחוץ וזה שבפנים. זה משחרר! ממש כמו שבמוסיקה, נעמי יקרה, ישנו פיאניסימו, אבל גם פורטיסימו - זה ממש לא נורא אם מרימים את הקול. זה יכול להיות מתסכול או מהתלהבות או מסיבות שונות. אז זה לא במשבצת השליטה העצמית? האין זאת הגדרה במלים? האם המשבצת הזאת אינה יכולה להחשב כסד או כמגבלה?האם אנו יכולים לבוא ולומר למישהו:"אל תצעק!" ואולי באותו רגע פשוט "הרגנו" את הביטוי העצמי שלו, כי הוא יכול היה לבטא את מה שבא לו מבפנים. רק כך? אני שומעת כרגע באוזן הפנימית שלי את נהמות החרשים. הם אינם שומעים את עצמם, פעמים רבות, אבל הם שמחים להשמיע, ומי אנחנו שנשתיק אותם? מי אנחנו שנקדש את החרישיות בכל מחיר? בשושנה מתקיים דו שיח מקסים והרמוני, וממש מותר גם "להפר" את ההרמוניה - שוב,  הכל בעיני, או מוטב לומר באוזני המתבונן. עכשיו, כל הקטע של החיבוק, מריח לי מפטרונות ובעצם אומר בסאב קונקטס: "יו איזה חריג אתה או את בצעקתך, ובמקום אשפוז או גירוש, מה שבא לי לעשות לך בעצם, אני שמה את עצמי מעליך, כי אני יודעת מה טוב לך". אז מה אני מציעה? שאולי נחווה גם את הצעקה, נעמוד על טיבה ועל סגולותיה ונעמיד אותה בשורה אחת עם הדבור הרך ואוהב. נבין באמת שישנה מורכבות וריבוי פנים, ונפתח את לבנו לקראתה. אני מעידה על עצמי, שצעקות כבר אינן מפחידות אותי, אבל יש לי עוד המון מה ללמוד ממך נעמי, על העוצמה שבך והכריזמה ויחד עם זאת הנועם והרכות. וכמובן מהתבוננות מתמדת בעצמי, בעקר. אני שואפת להיות בן אדם שמחובר לאמת שלו, שלם ושמח - השאר כבר יבוא לבד. תודה
שקרה ברגע אמת
ומבחינתי גם המדיטציה וגם התקשור של צביקה תרמו רבות להעלאת התדר במעגל המוביל.
אישית הספונטניות מאד חשובה לי.
כאשר הדברים קורים ומתרחשים לאחר שנעשתה הכנה מוקדמת ואז הדברים שאינם מתוכננים פורצים ועושים דרכם אל היום.
אני זוכרת עוד מגלגולי הקודם בחיים אלה בתקופת הנגינה הקלסית באולמות קונצרטים שהייתי מתכוננת לרסיטל או לקונצרט קאמרי או לניצוח, והייתי עובדת בבית ומתרגלת ומשננת לאינטלקט לרגש לאנליזה לדמיון ואז... כאשר הייתי מגיעה למופע....הייתי שוכחת את כל מה שלמדתי ורק מתמסרת לרגע האחד החווייתי שבו כל מה שלמדתי והכנתי מתרכז לשלמות אחת שאינה פרטנית ואז...לפעמים היה מתחולל הנס.
והנסים האלה הם אלה שעבורם כל הטורח והמאמץ היו שווים.
זה רגע שאי אפשר לתארו במלים

הוסף תגובה

 


הוסף תגובה

(נעמי באב"ד 15-01-10) מאד מאד התחברתי לדברייך חגית יקרה שלי

המילה "מאד" אפילו קטנה מלהכיל.
והאמיני לי אני זועקת לעתים קרובות אך משתדלת שלא לצעוק על אחרים.
משתדלת...אמרתי...משתדלת.
והאדם חייב לזעוק. כל כך הרבה דברים לעתים לוחצים והצעקה היא ביטוי עוצמתי לשחרור מלחצים.
והאמיני לי שאפילו יצאנו לפעמים בשושנה לפארק הירקון אחרי תיקון שבועות בוייצמן בתל-אביב ובזריחה... ואנשים צעקו. קרעו את השמים.צעקו מעומק הלב.
וכך גם עשינו פעמים מספר על הר חבקוק ...צעקנו.
והד ההרים ענה אמן.
אך חגית יקרה...היום כאשר אני פותחת את הטלויזיה והעיתון ואני קוראת על כל האלימות הנוראה שמתחילה בצעקה, ואחריכן נמשכת באלימות מילולית שמתפתחת לאלימות פיסית המסתיימת ברצח....אני מודעת לכך איך...מאבדים פרופורציות והגבולות נחצים. ואיך אנשים לחלוטין מאבדים שליטה.
ויש הבדל בין זעקה שאני זועקת ובין צעקה שאני צועקת על האחר.
שהצעקה על האחר מבחינתי ....זו אלימות קדם פיסית.
ואת זאת חוויתי במעגל המוביל.
זו מבחינתי כבר תחילתה של אלימות מילולית שאת סופה מי ישורנו.
לפעמים גם אני נופלת למלכודת ומאבדת שליטה שפוגעת באחר ואז אני מיד מתנצלת.
ובאמת משתדלת שלא לחזור על אותו משגה.
ולכן נדמה לי שהעבודה הרוחנית שלנו היא ללמוד להכיר בצורך שלנו לצעוק ולזעוק אך...לא להשליך זאת על חבר וידיד. אפילו איננו מסכימים איתו.

 

 (נעמי באב"ד 18-01-10)(0) כאקט מחאה בריא לא אגיע בפעם הבאה למעגל המוביל

אני עושה זאת בראש שקול ומתוך כוונה שאני מאמינה שהיא נכונה.
הסברתי לחגית באחת התכתובות בפורום שלנו את התובנה האישית שלי לגבי ההבדל בין "לצעוק את" שבו אתה זועק את זעקתך, כאבך, תסכולך... לבין "לצעוק על" שבו אתה משליך את "הצורח והגס שבך" על האחר.
אין זה כהרי זה.
אקט המחאה שלי אינו מכוון אל מי שצעק.
אקט המחאה שלי מכוון כנגד קבוצת המעגל המוביל...ששתקה והניחה לדברים לקרות, כי כבר התרגלה לזאת במשך קרוב ל-20 שנה.
והאמינו לי...זאת איננה אהבה. וכאשר אמרתי שאיננו יודעים עדין לאהוב...וגם התכוונתי לעצמי...ידעתי מה שאמרתי...עוד ארוכה הדרך...לאהבה
לא בכדי ציינתי שזה הדבר החשוב ביותר להתעמק בו.

דברים שהיו מקובלים בעבר היום כבר אינם מקובלים בעיניי.
פעם היה מקובל להתעלל בילדים וחברה שלי נאנסה על ידי אביה ואימה פחדה ...למען שלום בית...למנוע זאת ממנו. שמעתם? למען שלום בית.
וחברתי עד היום מתהלכת עם צלקות נוראות,
ולא הועילו פסיכולוגים וטיפולים אין סופיים...הפצע אצלה עדין מדמם.

גם גברים נהגו להכות את הנשים עד שהחברה בשלה התבגרה התעצמה ואמרה...לא!!!
מה שהיינו מוכנים לשאת בעבר כמו למשל הטרדות שהטרידו בוסים את המזכירות ובעלי דרגות בצבא את החיילות ..כל זאת היום איננו מקובל.
וכך גם אני מרגישה.
לצרוח על אנשים בשושנה מבחינתי זו אלימות לשמה.
ואני מרשה לעצמי להגיב כפי שאני מגיבה מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שנגשו אלי אנשים לאחר מעשה ואמרו לי: נעמי מה שנעשה כאן לא היה בסדר.
פעם ראשונה אנשים ראו שנחצו כאן גבולות.
רק עכשיו הבחינו בזה. ועל כך אני מודה ואומרת:הללויה.
ואפילו אמר לי פיני ....נעמי, את צריכה להתעלות.
ואכן פיני התעליתי.
אפילו התבדחתי, אם אתם עדין זוכרים.
אינני עולבת ואינני נעלבת.
כבר אמר לי פעם האל: כאשר את מתרגזת אינך מבינה.
ואני משתדלת להפנים...עדין לומדת.
אך משהו כאן אינו נכון.
כמו שלמדנו להקשיב בשום קשב לזולת, מה שלא היה בעבר בבחינת נורמה בשושנה, והיום כן....כך לדעתי הקבוצה חייבת להתערב כאשר היא מרגישה שמשהו אינו נעשה כשורה.

וגם להבדיל, במקרים שונים בחברה הישראלית המשטרה "התעלתה" ...כלומר לא הגיבה... וגם מוסדות הרווחה "התעלו" ולא הגיבו ....וכעבור זמן מה נמצא ילד עקוד ללא רוח חיים למרות שהקיר זעק את הכתובת.
אמרו כבר גדולים ממני שמי ששורף ספרים גם ישרוף בעתיד בני אדם
והוא צדק.
וכאשר מופיע אקדח במערכה הראשונה, כך אומרים, יש להניח שגם תיירה הירייה במערכה השלישית.
ואני אומרת שמי שפעם רק הרים קול....ואחר כך התחיל לצעוק... ועכשיו כברה צווח וצורח ללא שליטה בשושנה....ואנחנו כחברה שותקים....אתם יכולים להמשיך את המשפט.

ומכיוון שהשושנה כל כך יקרה לי ואני יודעת שנתכנו לה עלילות רבות ועוד דרך מופלאה נכונה לנו כשושנת הפלאות...ובכן כמו שלמדנו במרוצת השנים הרבה דברים חשובים שמועילים לנו היום ומקלים על תפקודנו כקהיליה, ואין להשוות את השיח ביננו היום והשיח שהיה בעבר... אני מאד מקווה שנוכל לשנות את המשפט בקוהלת ולשדרג אותו מ"מה שהיה הוא שיהיה" ....ל"מה שהיה יותר כבר לא יהיה"!
ואם עדין נמעד מפעם לפעם...כי אנחנו אנשים ולא מלאכים....אולי בכל זאת נוכל להתנצל? ולהיות מודעים לכך שלא נהגנו כפי שהיינו אמורים לנהוג?
מקווה שתדונו על כך במפגש הבא של המעגל המוביל אתם עצמכם בלעדיי.
לא כי אינני יכולה.
אלא כאקט של מחאה ...בשתיקה.

(נעמי באב"ד 18-01-10) בעקבות הטלפונים שקבלתי..הכוונה אולי לא הייתה ברורה

התכוונתי שלא אגיע רק למפגש הבא ולא חלילה שלא אבוא למפגשים הבאים.
מצטערת אם לא הסברתי עצמי כראוי.
מחבקת אתכם ללבי.

 

כבר לאחר שקראתי את המסר המקורי של נעמי היקרה לכולנו בפורום לפני מספר ימים ואת חילופי הדברים של נעמי עם חגית באותו עניין, הבנתי שנעמי מרגישה פגועה והתכוונתי אז להגיב במייל לנעמי וחגית בלבד. בדיוק כשהתפניתי לעשות זאת (לא יכלתי לפני כן) ראיתי את המסר החדש של נעמי. כרגע לא ברור לי אם המייל שחשבתי לכתוב היה מספיק כדי להרגיע את הרוחות ולהשאיר את הבירור בתחום הפרטי. יתכן שהחמצתי את העיתוי היעיל. איך שלא יהיה, עכשיו כבר נחוץ לאוורר את הנושא בפורום, וזאת אעשה עתה.
אני לא אתייחס כאן לחילוקי הדעות הענייניים שהתגלו, כאלה שנעמי מעדיפה לפטור בתור "נבואות שחורות" – שאני כמובן לא רואה מקום לייחס כאלה לעצמי. אתרכז בנושא "הצעקה" שעוסק כידוע בחילופי הדברים ביני ובין נעמי שבהם הטונים עלו. אני מבין שנעמי שמעה מפי קול צעקה, ומן הסתם גם אחרים יכלו לצין כך את הרמת הקול שלי. אני עצמי לא מיטיב להבחין בעוצמת הקול שבו דבריי נאמרים (בסוגריים אעיר כי אילו באמת התכוונתי "לצעוק על מישהו" – זה היה בעוצמה חזקה לאין ערוך...). ידוע לי מנסיון רב שנים, שגם בשיחה רגילה, גם כאשר אין חילוקי דעות, אנשים מעירים לי על הרמת הקול. זה קורה כנראה כאשר אני מרגיש מעורב רגשית בעניין הנדון, ומה לעשות: המזג שלי חם למדי.
אעיד עוד על עצמי, וחברים יכולים לאשר זאת, שהמזג שלי מתלהט במיוחד (ולא על פי החלטה שלי) כאשר אני חש שמנסים לבלום לי את הפה, או לגזול את זכות הביטוי שלי.
אני אומר, כי יש לשים לב, לגבי האירוע הנדון, איך זה קרה שהתלהטתי עד כי דברים יצאו מפי בקול רם. אחת האפשרויות שנעמי ציינה לכך היא: תסכול. אני יכול לאשר: בוודאי הרגשתי תסכול, וזאת כאשר נעמי קטעה את דבריי בתחילתם, פסלה את דעתי מבלי לאפשר לי להסביר, ערערה על יכולת השיפוט שלי, השתדלה לגחך את טענותיי ולבסוף לקחה לעצמה את הבמה לגמרי מחוץ לתורה. אני לא "צעקתי על נעמי" אלא צעקתי על מה שהיא עשתה עם ההתבטאות שלי. לא "השלכתי עליה את הצורח והגס שבי" למרות שחוויתי משהו גס ורומס מצד נעמי.
יתכן כי נעמי סבורה שהתנהגותה היתה לגמרי תקינה, וכי היתה זו זכותה כיו"ר התנועה וכמנהלת הישיבה שהתנהלותה תתקבל ללא ערעור, וכי תשלוט אצלנו נורמה של הרכנת ראש בפני דברי אלהים חיים המשתקפים במה שהיא חושבת ומציעה.
אני חושב אחרת. אני מרגיש כחבר שוה-ערך, כזה המאמין בזכותו ובזכות כל חבר לתת ביטוי ליחודיות שלו בדיון ענייני ורציני - כולל גם בזיהוי של קשיים ובעיות שיחייבו אותנו לחשיבה מעמיקה ומתוחכמת יותר בדבר דרך ניהול הקבוצות. גם אם דעתי בדיון היתה מוטעית (ובינתיים איני סבור שכך הדבר) אני ציפיתי שאזכה להקשבה סבירה שלא תופרע בכוח קולה של נעמי.
אם נעמי מדברת על חילופי-הדברים שאירעו במונחים של "אלימות" (ואני לא הייתי בוחר במושג זה) הרי ראוי לשים לב מהיכן האלימות המילולית מתחילה. אין לנו הקלטה של מהלך הדיון – אך מעגל שלם היה עד למה שקרה.
מאד קשה להכתיר את יחסה של נעמי באירוע הנדון בתואר "האנרגיה החדשה הרכה והעוצמתית שלשמה נוצרנו", זאת "האמיתית והנכונה" ש"מקורה בידיעה המסייעת לשליטה העצמית" כדבריה.
בדברי נעמי כבר מושווית התגובה הרגשית שלי למכות במשפחה, לשריפת ספרים, להטרדות ומעשי אונס עד כדי רצח ממש. אני מוצג כמי ש"צווח וצורח ללא שליטה בשושנה" – מה אגיד? לאחר ההתקפה הזאת אני מרגיש שעכשיו אין בי שום חרטה על דרכי באותו אירוע.
בעתיד אשתדל (ואולי אצליח לעתים) לשלוט יותר על עצמת הקול שלי בשעת ריגשה – אך לא אוכל להפקיר ערכים של שמירת זכות הביטוי היחודי של כל חבר. החברים שעבדו אתי כל השנים האלה יידעו לשקול ולהבהיר לעצמם את המשמעות של מה שהתרחש.
אם המעגל המוביל יראה לנכון לעסוק עוד באירוע המדובר – המלצתי היא, שזה לא ייעשה מאחרי גבה של נעמי – אלא בנוכחותה, כאשר היא תמצא את האפשרות להיות במקום.
אחרי ש"הוצאתי רוחי" בדברים שנאמרו כאן אני פתוח להמשך עבודה משותפת לטובת כל מה שיקר לכולנו.
הוסף תגובה

(שולמית מ. 18-01-10) אהבתי את דברייך למרות שאינני יודעת על מה הצעקה

אני חושבת כמוך ,שהרגישות החברתית מתחדדת...והיום לא מוכנים להבליג על כל מעשה כבעבר. זה מזכיר לי את החסד והדין...
הרבה פעמים חשבתי על מידת החסד ומידת הדין... באופיי אני נוטה לחסד, מוותרת , מוחלת ,רואה את החסרונות האנושיים ומקבלת אותם, לא רוצה לריב ולכן מבליגה... אך מעצמי אני דורשת כמו מידת הדין... והדין- בעיני, מקדם יותר את החברה, כי הוא מדוייק יותר. ודורש מהאדם יותר בלי חיפופים.
אנחנו היום מתחילים עידן של אמת בלי כחל וסרק, לא עוד מה שרואים בחוץ חשוב...מה
שבפנים הוא החשוב ולכן למחשבות שלנו חשיבות מכרעת... היכן שמחשבותינו -שם אנו נמצאים.
ובקשר למחאתך, רציתי להזכיר שבסינית יש מילה אחת למשבר והזדמנות... ולכן אני מזכירה שכל משבר הוא הזדמנות להפגין את החוזק שלך, המיומנויות והיכולות שלך.
הישארי -במקום הפנימי העמוק ,השקט והמאוזן והמאמין...ותני לכעסים ולסערות לחלוף מעלייך. (זה עוד נסיון ואולי קשה מאוד לבדוק את ההכלה שלך)

אני אוהבת את האנושיות שבך והיכולת בוזמנית להתבונן וללמוד ולצמוח מכל חוויה .
את מלמדת את כולנו בכנות שלך... את מקסימה כל כך !!!

 (אשר שלאין 18-01-10) על איך שאני חוויתי את אירוע "הצעקה"

כבר לאחר שקראתי את המסר המקורי של נעמי היקרה לכולנו בפורום לפני מספר ימים ואת חילופי הדברים של נעמי עם חגית באותו עניין, הבנתי שנעמי מרגישה פגועה והתכוונתי אז להגיב במייל לנעמי וחגית בלבד. בדיוק כשהתפניתי לעשות זאת (לא יכלתי לפני כן) ראיתי את המסר החדש של נעמי. כרגע לא ברור לי אם המייל שחשבתי לכתוב היה מספיק כדי להרגיע את הרוחות ולהשאיר את הבירור בתחום הפרטי. יתכן שהחמצתי את העיתוי היעיל. איך שלא יהיה, עכשיו כבר נחוץ לאוורר את הנושא בפורום, וזאת אעשה עתה.

אני לא אתייחס כאן לחילוקי הדעות הענייניים שהתגלו, כאלה שנעמי מעדיפה לפטור בתור "נבואות שחורות" – שאני כמובן לא רואה מקום לייחס כאלה לעצמי. אתרכז בנושא "הצעקה" שעוסק כידוע בחילופי הדברים ביני ובין נעמי שבהם הטונים עלו. אני מבין שנעמי שמעה מפי קול צעקה, ומן הסתם גם אחרים יכלו לציין כך את הרמת הקול שלי. אני עצמי לא מיטיב להבחין בעוצמת הקול שבו דבריי נאמרים (בסוגריים אעיר כי אילו באמת התכוונתי "לצעוק על מישהו" – זה היה בעוצמה חזקה לאין ערוך...). ידוע לי מנסיון רב שנים, שגם בשיחה רגילה, גם כאשר אין חילוקי דעות, אנשים מעירים לי על הרמת הקול. זה קורה כנראה כאשר אני מרגיש מעורב רגשית בעניין הנדון, ומה לעשות: המזג שלי חם למדי.

אעיד עוד על עצמי, וחברים יכולים לאשר זאת, שהמזג שלי מתלהט במיוחד (ולא על פי החלטה שלי) כאשר אני חש שמנסים לבלום לי את הפה, או לגזול את זכות הביטוי שלי.

אני אומר, כי יש לשים לב, לגבי האירוע הנדון, איך זה קרה שהתלהטתי עד כי דברים יצאו מפי בקול רם. אחת האפשרויות שנעמי ציינה לכך היא: תסכול. אני יכול לאשר: בוודאי הרגשתי תסכול, וזאת כאשר נעמי קטעה את דבריי בתחילתם, פסלה את דעתי מבלי לאפשר לי להסביר, ערערה על יכולת השיפוט שלי, השתדלה לגחך את טענותיי ולבסוף לקחה לעצמה את הבמה לגמרי מחוץ לתורה. אני לא "צעקתי על נעמי" אלא צעקתי על מה שהיא עשתה עם ההתבטאות שלי. לא "השלכתי עליה את הצורח והגס שבי" למרות שחוויתי משהו גס ורומס מצד נעמי.

יתכן כי נעמי סבורה שהתנהגותה היתה לגמרי תקינה, וכי היתה זו זכותה כיו"ר התנועה וכמנהלת הישיבה שהתנהלותה תתקבל ללא ערעור, וכי תשלוט אצלנו נורמה של הרכנת ראש בפני דברי אלהים חיים המשתקפים במה שהיא חושבת ומציעה.

אני חושב אחרת. אני מרגיש כחבר שוה-ערך, כזה המאמין בזכותו ובזכות כל חבר לתת ביטוי ליחודיות שלו בדיון ענייני ורציני - כולל גם בזיהוי של קשיים ובעיות שיחייבו אותנו לחשיבה מעמיקה ומתוחכמת יותר בדבר דרך ניהול הקבוצות. גם אם דעתי בדיון היתה מוטעית (ובינתיים איני סבור שכך הדבר) אני ציפיתי שאזכה להקשבה סבירה שלא תופרע בכוח קולה של נעמי.

אם נעמי מדברת על חילופי-הדברים שאירעו במונחים של "אלימות" (ואני לא הייתי בוחר במושג זה) הרי ראוי לשים לב מהיכן האלימות המילולית מתחילה. אין לנו הקלטה של מהלך הדיון – אך מעגל שלם היה עד למה שקרה.

מאד קשה להכתיר את יחסה של נעמי באירוע הנדון בתואר "האנרגיה החדשה הרכה והעוצמתית שלשמה נוצרנו", זאת "האמיתית והנכונה" ש"מקורה בידיעה המסייעת לשליטה העצמית" כדבריה.

בדברי נעמי כבר מושווית התגובה הרגשית שלי למכות במשפחה, לשריפת ספרים, להטרדות ומעשי אונס עד כדי רצח ממש. אני מוצג כמי ש"צווח וצורח ללא שליטה בשושנה" – מה אגיד? לאחר ההתקפה הזאת אני מרגיש שעכשיו אין בי שום חרטה על דרכי באותו אירוע.

בעתיד אשתדל (ואולי אצליח לעתים) לשלוט יותר על עצמת הקול שלי בשעת ריגשה – אך לא אוכל להפקיר ערכים של שמירת זכות הביטוי היחודי של כל חבר. החברים שעבדו אתי כל השנים האלה יידעו לשקול ולהבהיר לעצמם את המשמעות של מה שהתרחש.

אם המעגל המוביל יראה לנכון לעסוק עוד באירוע המדובר – המלצתי היא, שזה לא ייעשה מאחרי גבה של נעמי – אלא בנוכחותה, כאשר היא תמצא את האפשרות להיות במקום.

אחרי ש"הוצאתי רוחי" בדברים שנאמרו כאן אני פתוח להמשך עבודה משותפת לטובת כל מה שיקר לכולנו.

 

 (נעמי אופיר 18-01-10)(5) אולי אשמע ביקורתית,

לא אחפש מילים גבוהות לבטא את תחושות ליבי,אך אחטא לעצמי אם אשמור אותן בבטני.
היתה המון תחושה של קדושה בפורום הזה עד לא מזמן,בחוויה שלי היום...כוחניות בעטיפה של מודעות ורוחניות,משחקי שליטה ואפילו תחושה של מחנות..
אולי אני לא מבינה נכון אבל זה מה שאני מרגישה...
אני מרגישה שחוטאים לחויה
לאמירה מאוד קדושה
מין הרגשה של "שני עמים במדינה אחת"
בחיים שלי יש בחירה או בכי רע ואני פועלת תמיד לבחור מבלי לפגוע או להפגע
אני מייחלת ומתפללת לחוות מחדש את התחושה הטהורה, העילאית,של אחדות ומטרה אחת
אהבה ונתינה
נעמי אהובה עבורי את אם השושנים
מחכה לחוות את דברייך, שירייך ואת חיבוקך החם והעוטף


(נעמי באב"ד 18-01-10) מרגישה בדיוק כמוך נעמי יקרה. בדיוק כמוך.

אהבתי את האנרגיה שעטפה את הפורום.
גם אני חוויתי את הקדושה והיא זאת שהולידה מתוכי עוד לפני שנים את השושנה.
אני חווה עכשיו תעוקה חזקה בלב ואחרי הצנתורים שעברתי עלי להתחיל לחשוב על עצמי.
נגררתי כאן לוכוחים ועימותים שלא הייתי אמורה להיכנס אליהם מלכתחילה.
ואלה הנפילות שלי... נעמי יקרה שלי.
יש נפילות בגוף ויש נפילות ברוח. גם הרוח מועדת. לעתים.
כאשר התחלתי את השושנה אמרתי יש לי חזון ומי שרוצה יצטרף.
מעולם לא כפיתי.
אך הדגשתי תמיד שהשושנה היא אנרגיה. רטט. תדר מיוחד.
האם כולם קולטים זאת? עדין לא.

הכוחניות היא אנרגיה ישנה. כבר לא מתאימה.
אך כנראה שעדין לא השתחררתי ממנה לחלוטין.
ואני מרגישה כמו עובר שנמצא עדין בחציו ברחם אמו שזו האנרגיה הישנה שלו - והוא אמור לצאת לעולם חדש.
אנחנו נעמי אהובה בדיוק כמו אותו עובר שראשו ולבו כבר בעולם החדש אך הרגלים עדין בתוך הרחם המסמלת את העולם הישן.
מאד קשה לי עם מה שקרה. ומה שקרה בפורום.
והאמיני לי שבמרוצת השנים היו כל מיני אנרגיות שלא התאימו לשושנה כפי שאני רואה אותה, והאל בחסדו פשוט הרחיק אותם מאתנו.
האנשים פשוט עזבו.
מי שלא התאים לא המשיך.
אחרים...לא כולם...בחלקם התחברו לאנרגיה החדשה שבמשך זמן רב נשמרה בטהרתה כאן בפורום ובאקדמיה ששם זכיתי להכירך.
לכן גם נוצר הפורום הנוסף החדש.
כי היו אנשים שרצו לתת ביטוי לרעיונות שלהם. בעיקר אלה שלא כל כך מתחברים עם כל הרעיונות השושניים, כמו תקשור למשל. וחשבתי שזה רעיון טוב.
אך כפי שאת רואה במקום לכתוב שם בפורום החדש, האנרגיה הישנה נכנסת לכאן והתדר לי אישית אינו מתאים.
גם אני בעוונותי נגררתי למקומות שאני לא רוצה להיכנס לשם ולא מתאימים לי אנרגטית.
התעוקה בלב שאני חשה עכשיו מלמדת אותי לא להכנס לפחים שאני טומנת לעצמי.
האל הטוב שמר עלי עד כה אך גם עלי לעזור לו לשמור על עצמי ועל השושנה.
את הצליל הטהור הזה...לא נפסיק לשיר.
ואני מתפללת לאל שיעזור לי לא לפול לפחים...שלפעמים אני טומנת לעצמי.

(צביקה 19-01-10) מסכים עם נעמי בכל ליבי

ומבקש יחד איתה להשאיר את המחנאות ,הויכוח הפוליטי
ומשחקי השליטה והשכל לפורומים אחרים.
אנו בענייני אהבה אחוה אחדות וקדושת הרוח בקרבנו, נכונים להניח
לרוח חדשה לפעם בתוכנו ולשחרר כבלי שיעבוד,תבניות תפיסה ואמונה
שלא ממש הועילו לאנושות ולעולם,לא "השכילו" להביא את השלום לעולמנו
משך אלפים רבים של שנים.
אנו בדרך חדשה,בתודעה חדשה ובאנרגיה חדשה. לאנרגיה זו אין "סדר-יום"
ואי אפשר ממש לשלוט בה. איננו יכולים לשלוט באלוהי שבתוכנו,עלינו רק
להאמין באמת שהוא קיים בנו ולחפש דרכים להיות חלק ממנו בכל רגע יותר.
עלינו לפתוח ליבנו ולצעוד באומץ בדרך חדשה לא סלולה,שאינה ניתנת לשליטה
ואף לא ממש להבנה,לבטוח ולדעת ש"הכל בסדר" ,לא "לתפוס צד" ולהשאר ב"עין-
הסערה" המקום המאוזן והשקט בתוכנו-גם כשכאוס וסערות גדולות רוחשות שם "בחוץ".
מעולם לא ידעה האנושות תהליכים אדירי מימדים שכאלו,מעולם לא ידענו תהליכים
פנימיים מאסיביים כפי שהם מתרחשים אצל כולנו ללא יוצא מן הכלל,משנים את
התדר האנרגטי שלנו ו"פותחים" את כל-כולנו לתודעה חדשה של אחדות,אהבה וחיבור
עם המקור והניצוץ האלוהי הקיים "שם" תמיד ומבקש כעת להשמע בעוז ולהיות נוכח.
עלינו להבין ש"גן-העדן" אינו מקום מסויים אלא מצב של תודעה ומהות מסויימת
של התדר האנרגטי שלנו. השלום שמתחיל בתוכנו, לא יגיע לעולם רק מתוך רעיונות
שכליים חכמים ומבריקים ככל שיהיו, הוא יבוא מתוכנו ובדרכים חדשות לגמרי.מציאות
שרק יכולנו לחלום עליה קורמת בימים אלו "ע(א)ור וגידים" ו"יורדת" לשכון בתוכנו, בתוך מקדש האהבה שבליבנו, בגרעין ובמהות של אמא אדמה הורתנו .

(נעמי באב"ד 19-01-10) תודה לך יקר לי עד מאד צביקה

כל מילה שלך כמו התמזגה עם מיתרי נשמתי.
וזו בדיוק נשמת ההיכל אותה אנחנו עומדים ליצור.
נשמה תחילה.

 (צביקה 19-01-10) תעוקה בלב

שולח לך אהבה ואור נעמי יקרה ומאחל לך
בריאות טובה ושתחזרי לאיתנך במהרה.
אמן.

(חגית 19-01-10) התחברתי לדו-שיח הנוכחי.מרגישה כמוכם

שיש להתכוונן אל האחדות. אל האהבה וקבלת כל קיים. ויש לי רעיון:אולי נתמיר את הכוחניות בנחישות ובאומץ? כח הנו 28 בספרות, וסה"כ 1. דוקא באמצעות חיבור אל הכח שבנו ,נגיע אל האחדות.בריאות מושלמת ורוגעת לנעמי האהובה.

 (RONNIE ELI 19-01-10)  התיחסות לנעמי באבד

תגובותייך ראויה לשבח.אני מאד מזדהה לנאמר.

 

לדף הבית של אשר שלאין