אשר  שלאין

על דיאלוג ושלום

מה יכול דיאלוג לתת ומה הוא דורש

בין שלום, פיוס והתקרבות

"שלום" - זה משהו שרבים מאד מבקשים - או לפחות מכריזים ככה.  מהו השלום? - על זה אין הסכמה רחבה - ובפרט לא כזו שתקיף את הצדדים השונים הזקוקים לו. בתוך כך אין כמובן גם תמונה ברורה על הדרך הנכונה אל המצב של שלום.

אותנו מעסיקים כמובן צרכי השלום של מדינת ישראל. אלה כוללים: שלום עם מדינות אחרות, שלום עם שכנינו הפלשתינים, שלום פנימי - יהודי-ערבי, "ימני"-"שמאלי", דתי-חילוני, זרמים בדת, מעמדות כלכליים, חוגים פוליטיים, עדות לפי מוצא ועוד.

רוב הדברים הנאמרים כאן בהמשך, מביאים בחשבון כמה מהצרכים שנמנו - אך בלי ספק הם כלליים מאד, יש מקום לבדוק את התאמתם לכל מקרה של ניגוד או סכסוך.

האם דיאלוג יביא שלום? - קשה להבטיח; במיוחד כאשר אין הסכמה על מהותו. נזכיר עכשיו יעד קצת יותר ברור, אולי גם יותר יומרני, שיש לו קשר לשלום, והוא: פיוס.

לא כל אדם רוצה להתפייס - אבל מי שרוצה, מקווה לכמה יתרונות:

                           §        הפיוס מגיע אלי לאחר שאני זכיתי במשהו שהייתי זקוק לו;

                           §        הפיוס יכול להפסיק את הסבל הנגרם לי בידי רגשות קשים שלי עצמי;

                           §        הפיוס אמור להרגיע רגשות קשים שהזולת הרגיש כלפיי - ואני פחות מאויים;

                           §        הפיוס יכול לפתוח תהליך נמשך של שיפור יחסים;

                           §       בסיכום: בעקבות פיוס, יהיה כנראה טוב יותר לחיות בעולם שלי.

שאלה: בסדר, פיוס זה טוב - אבל האם דיאלוג מבטיח שהוא יגיע?

ובכן - לא בטוח, אבל צריך לנסות ולהשתדל שהתהליך יהיה באמת מועיל. לשם כך עליו לכלול את המשתתפים המתאימים, ולהתנהל לאור ציפיות ריאליסטיות וגם לפי כללים מושכלים.

הרעיון שאני מציע כאן הוא, שבכל אופן אפשר להשיג בדיאלוג מתאים מצב של קירוב-לבבות, שהוא לא זהה עם "פיוס" (ולפעמים זקוקים לקירוב גם בני אדם החיים ביניהם בשלום...). נראה לי, בכל זאת, כי כאשר אנשים ממחנות מסוכסכים נפגשים וחווים התקרבות רגשית - הסיכוי להתפייסות עולה. התקווה הבאה היא, שקירוב-הלבבות וההתפייסות שייווצרו כך, יתרמו להתפשטות של תהליכי התקרבות ודיאלוג על קבוצות נוספות -  עד שהאוירה הציבורית בכל "מחנה" תושפע לכיוון של פיוס מקיף יותר.

לְמה אפשר לצפות, ולְמה - לא-כל-כך

מעתה עלינו לדון, מה הוא הדיאלוג "הנכון", כזה שיקדם את היחסים, ולא יתפורר בגלל הניגודים או בגלל חוסר עניין? - והלא גם קורה שאפילו במקום לקרב לבבות ולפייס, המפגש מביא דווקא לאכזבה ולהעמקת הרגשות הקשים...

אילו צרכים של המשתתפים בא דיאלוג למלא?   זה כל-כך טבעי שבני אדם פונים לדיאלוג לשם השגת הסכמה עם דעתם, כדי להגיע לפתרון של קושי, להביא לידי שיתוף בפעולות.  הנסיון מלמד כי בדיאלוג אמנם אפשר לפעול בכיוונים אלה - ויש גם הצלחות ממשיות - אך כדאי לדעת שבמקרים רבים ההישגים בתחום המעשי מוגבלים ביותר.  ואני טוען, שגם אז - הדיאלוג הנכון נשאר כדרך המלך לפיוס:. קירוב לבבות יכול להיווצר ולהתקיים אף בהעדר היכולת של המשתתפים לתקן את העוולות ולספק את צרכי האחר - ואפילו בהעדר הסכמה בענינים שבמחלוקת.

נמנה כאן, אם כן, דברים שדיאלוג, אפילו דיאלוג טוב, אינו חייב לספק בהכרח -

  "הישגים" לא תמיד הכי ריאליים:

                           §    הסכמות בין המשתתפים בעניינים הקובעים.

                           §    התמלאות הצרכים שהמשתתפים מעלים,

                           §    השגת פתרונות מעשיים,

                           §    השלטת צדק: מימוש הזכויות הצודקות, תיקון העוולות,

                           §    הפסקת גילויי עוינות ופגיעות שהצדדים סובלים זה מידי זה.

- כל אלו אינם מובטחים - ואם הדיאלוג יספק בכל זאת משהו מאלה - נגיד תודה...

זה לא אומר כמובן שלא צריך לנסות לשכנע; הרבה דיאלוגים מקבלים את הדחף והתנועה שלהם מהמאמץ לשכנע את הזולת; זה אפילו תורם למיקוד הדיון בדברים החשובים למשתתפים - אבל, נחזור ונסכם: במקרים רבים, לפי הנסיון, לא מצליחים לשכנע; עם זאת, התועלת שבדיאלוג אינה תלויה בכך.

נמנה עכשיו את ההישגים, שדיאלוג שינוהל היטב אמור להביא בדרך כלל -

אני חושב אותם כהישגים ריאליסטיים:

                           §    גידול בהבנת האחר, הכרה ישירה של הלך רוחו, אמונותיו, המושגים שלו על המציאות ועוד,

                           §    אותו אחר אמור במקביל להכיר ולהבין יותר אותנו,

                           §    צפוי גם תהליך של כל משתתף עם עצמו - יתכן כי בו נבין ונכיר יותר את עצמנו,

                           §    הזדמנות לתת ביטוי וגם להשיג את הקשבת הזולת לצרכים ולרגשות שלנו,

                           §    מקום להצבעה על זכויות, למחאה על עוולות, להעלאת דרישות, לתבוע צדק, להציע פתרונות.

                           §    הבהרה מדויקת יותר של המשותף כמו של המפריד בין המשתתפים.

כל אלה הם דברים שיש מקום לצפות שיתמלאו במידה זו או אחרת - אך על פניהם אינם מבטיחים בהכרח את הפיוס המבוקש. אחרי הכל, אפשר לתאר מצב שבו הושגה הבנה והיכרות - וגם ניתן ביטוי לצרכים, לרגשות, לטענות ולדרישות - ובכל זאת הסכסוך יישאר בעינו - והמשתתפים אולי רק יתבצרו בעמדותיהם.  והרי גם קורה שהדיאלוג אינו מצליח להתנהל כראוי, ואז ההישגים מוגבלים מאד...

וכבר הושמעו טענות - אולי גם על סמך התנסות בשיח ישיר - שדיאלוגים בעצם אינם מועילים.

לדעת הכותב הנוכחי, דיאלוגים יכולים לאכזב, בעיקר אם ניגשים אליהם מתוך ציפיה להישגים שאלה אינם יכולים להבטיח; יש כמה וכמה  דברים טובים שאפשר להצליח בהם יותר במסגרות אחרות של קשר.  כדאי שיהיה ברור: דיאלוג הוא כלי, ובניהול מתאים כלי טוב - אבל יש להפעיל אותו באופן ריאליסטי ולכוון אותו אל אותם הישגים שלהם הוא נועד.

תרומת ההתנהלות של המשתתפים

לא מעט תלוי בכוונות ובגישה של המשתתפים. הצורך לשכנע ולחלוק, למחות ואפילו להביע כעס והתמרמרות - הוא טבעי, וכשלעצמו אינו פוגע בדיאלוג.

התנהלות בעייתית של משתתפים, כזו העלולה להזיק למטרות הדיאלוג, יכולה לכלול:

                           §    אי-נכונות להקשיב לרעיונות נוגדים,

                           §    השתקה של משתתפים או של דעות על ידי הפרעה או תגובה מבטלת,

                           §    מאמץ מרוכז לנצח בויכוח בכל מחיר,

                           §    התעלמות מניפולטיבית מעובדות או טיעונים לא נוחים, 

                           §    הכרזה, כביכול מוסמכת, על רעיון מסוים כאמת בלתי-מעורערת,

                           §    דיבור בסיסמאות או נוסחאות שגורות במקום ביטוי אישי,

                           §    ייצוג של אידיאולוגיה, אמונה או קו-מדיני - על חשבון בירור ענייני,

                           §    התקפה על האישיות של המתנגד או נסיון להציגו ככלי-ריק.

תופעות כאלו נפוצות בתקשורת בין-אישית, אך בדיאלוג שלנו יש לפעול ככל האפשר למניעתן. לדעתי, לא מעט תלוי ברמת המודעות של קבוצת המשתתפים (ונעסוק בזה בהמשך) וזו יכולה ליצור אוירה שתגן על הדיאלוג מפני התפתחויות כאלו - תוך שמירה על המשך השיח.

לעומת זאת יש לעודד משתתפים לסוג הפוך של התנהלות.  בשום אופן לא נדרש מאיש לוותר על דעתו העצמית ועל זכותו להביעה.

 עם זאת,

                           §    כדאי לפתח סובלנות לקיום של דעות אחרות - אפילו כשבטוחים שהן שגויות וכוזבות,

                           §    רצוי ליצור כושר עמידה בהחשפות למסרים קשים - אפילו כשהם בלתי מוצדקים, ואפילו מאיימים,

                           §    חשוב לא להתיאש - גם כאשר דברים שאנו אמרנו מסתלפים ומנוצלים לרעה. 

צריך להבין, כי בנכונות שלנו להקשיב, עדיין אין אנו נותנים שום הסכמה - ושמורה לנו הזכות לחזור ולהביע את עמדתנו שלנו, את רגשותינו, את צרכינו ואת שיקולי הדעת שאנו מציעים.

זה לא קל - אבל אפשר ללמוד את היכולות המתוארות כאן - וגם להפעילן.  אני טוען שגם כדאי מאד לעשות כך. הנסיון מלמד, כי השקעת המאמץ בכיוון זה - גם במצב של כעס, עלבון ובלבול, גם בשעה שמרגישים כאילו כבר אי אפשר להתקדם - יכולה ברגע מסוים לשאת פרי טוב. גם בעקבות פגישה הנגמרת ב"פיצוץ" ופרידה כעוסה - יכולה לבוא פגישה נינוחה יותר שאולי גם תורגש בה התקדמות ביחסים.

לא מעט יכולה לתרום כאן איכות ההנחיה של המפגשים.

רמה טובה של כישורי דיאלוג כוללת את האפשרות לקדם את המפגש גם עם בני-שיח שמצדם אינם מיומנים בדיאלוג, ואולי מפגינים כמה מסוגי "ההתנהלות הבעייתית" שתוארו כאן.  בעקרון, תופעות כגון אלו אינן צריכות להביא בהכרח לניתוק הקשר - סוף-סוף רבים מתנהגים כך בחיי יום-יום, ויהיו נוטים להביא זאת למפגש. לפי הנסיון כישורי דיאלוג טובים של משתתפים אחרים או של מנחים, יכולים לא-פעם לשמור על המשכיות השיח וניתובו לכיוונים מועילים לכל הצדדים.

אולי כדאי להזכיר כי יכולת מתקדמת לתפקד בדיאלוג, כוללת שליטה עצמית גם בנסיבות העשויות לגרום לתגובה רגשית קשה. זה לא אומר האטמות בפני ביטויי האשמה, כעס וכאב. דרושה יכולת להיפתח לכל מה שיבוא - וביחד עם זה להגיב בדרך שתגן על הדיאלוג.

מתברר שעזרה ניכרת יכולה לבוא ממודעות של משתתף ליציבת גופו, למתח ושחרור של שריריו, לקצב ועומק של נשימתו.   הרגלים מתאימים של היחיד בתחום זה, עשויים לתרום - הן לתפקוד טוב יותר במהלך השיח והן לבריאות האישית של המשתתף.  

ידע, מיומנויות ושיטות

אני מקווה כי הראיתי שהצלחת הדיאלוג תלויה בגישה של המשתתפים ובדרך שבה הוא מתנהל. נתתי ביטוי גם למאמץ שיידרש ולקשיים העשויים להתעורר.

אני לא מתימר להציג נוסחה שכל אחד צריך רק לשנן אותה - והדיאלוגים כבר יצליחו. מלבד הנכונות והרצון לקיים את המפגשים, רצוי שהמשתתפים יהיו מצוידים בכישורים האישיים המתאימים.   יש כאלה שרכשו את הכישורים כבר בנסיון החיים שלהם במשפחה, בחברה ובמסגרות החינוך שבהן גדלו ופעלו. נדמה לי שכיום, רבים מאד זקוקים ללימוד או שיפור של כישורים אלה. יתכן שמפגשים נכשלים בגלל חוסר מיומנות אצל המשתתפים - והתוצאה היא שגם לא נוטים לקיים אותם, ומסגרות המפגש המופעלות מועטות ולא זמינות לכל המעוניין.

אני מציע את הרעיון, שכל רמה של מישהו בתחום זה ניתנת לפיתוח, לשיפור - ולפי העניין, גם לתיקון - זאת הן על ידי ההתנסות והן בתהליך הכשרה מכוון.  זה לא שונה מכישורים אנושיים בשאר התחומים.

איפה ללמוד ולפתח את הכישורים והגישות הדרושים למשתתפי דיאלוגים רציניים וקשים? - אני יכול להציע רק מסגרת אחת, והיא: מפגשי דיאלוג.  זה אולי נשמע פרדוכסלי, כי איך מישהו חסר-כישורים ישתתף בפעילות הדורשת אותם?  ובכן, יש תנאים שבהם  הדבר יכול להצליח.

רכישת יכולת וגישה מתאימים יכולים להיעשות בתוך קבוצת הדיאלוג בהתקיים אחד משני תנאים - וכמובן כאשר קיימים שניהם גם יחד.

                             §    יש בקבוצה גרעין דומיננטי של משתתפים בעלי כישורים מספיקים, שקובעים את "תרבות המפגש" וגורמים לאלה המיומנים פחות "ליישר קו" עם תרבות השיח בקבוצה (כמובן תוך שמירת עמדותיהם שלהם לגבי הנושא הנדון) -

או (וגם)

                             §    יש לקבוצה הנחייה יעילה, על רמה מתאימה, המכוונת את המשתתפים לפעול בדרך נאותה, תוך מתן כבוד ואפשרות ביטוי לכל המשתתפים וכל העמדות; בתנאים אלה יכולים להתפתח אצל המשתתפים הכישורים הדרושים עד שאלה לא יהיו תלויים בהנחיה.

קיימות מסגרות המכשירות מנחים לקבוצות דיאלוג - אך לדעתי (שלא קיבלתי הכשרה רשמית) גם למשתתפים ותיקים יכול להיות כושר הנחייה שישיג את התוצאות במידה סבירה.

ישנן אסכולות וטכניקות שונות לגבי הנחיית קבוצת דיאלוג. אין בכוונתי להיכנס כאן לדיון על השיטות השונות. אביע רק את דעתי כי לכל שיטה יש יתרונות וחסרונות עקרוניים, אך בדרך כלל יש להתאים את דרך ההנחיה להרכב המשתתפים ולמצב שבו נמצאת הקבוצה. יתכן שלגבי אותה קבוצה באותה תקופה, יכולה בחירת הטכניקה להיקבע גם בהתחשב בנושא הדיון.  בכל מקרה, תפקיד המנחה הוא לאפשר את הדיאלוג מתוך כבוד לכל המשתתפים והדעות שיעלו, מבלי להראות עדיפות לרעיונות של עצמו באשר לגופו של נושא הדיון.

חזון, תרבות וקבוצות מתמחות

הערך של קבוצת דיאלוג בתקופה הנוכחית אינו מצטמצם רק להזדמנות לקדם קשרים, שהיא נותנת למשתתפים בה. לאור הנתקים העמוקים הקיימים כיום בין שדרות רחבות של הציבור, כל פעילות דיאלוגית טובה משמשת כדוגמה לציבור בכללו, ומגבירה נכונות של בני אדם נוספים לחפש קשר עם אלה הנמצאים אתם בתוך סכסוך וניגודים.

למעשה, בכתיבת המאמר הנוכחי ובהתבטאויות דומות לו, אני מופעל על ידי חזון ותקוה שהיכולת לקיים דיאלוג תלך ותגבר בחברה שלנו וגם בחברות שיש לנו מגע אִתן, כולל מגע של סכסוך.

נראה לי שיש להחדיר ולקדם בחברה דפוס-תרבות של יחסים דיאלוגיים - שנורמות של דיאלוג טוב ישררו בקשרים שבין בני אדם במסגרות שונות,  החל בקשרי משפחה, בחינוך מימסדי - ועד למקומות עבודה, לעסקים, לארגונים ציבוריים, לזירה הפוליטית וליחסים הבינלאומיים.    "תרבות הדיאלוג" היא מפעל שיש לקדם אותו במכוון - וקבוצות דיאלוג בתחומים השונים עשויות לתרום לפיתוח וחיזוק המעמד של התרבות הזאת.

אני גם רואה בחזוני קבוצות-מפגש, שבצד עיסוקן בנושאים הדורשים שיח, יתנדבו לשמש גם כמין מעבדות לתהליכי דיאלוג, כאלו שאפשר להפיק לקחים מההישגים כמו מהקשיים שלהן. "קבוצות מתמחות" כאלו עשויות להתאים במיוחד לתפקיד הכשרת בני אדם לתיפקוד דיאלוגי במובן הכללי. גם משתתפים "ותיקים" ומנוסים יכולים לבדוק את עצמם, אולי בעזרת חבריהם - ולשפר את מיומנותם. אני יכול לתאר לי איך קבוצה כזו קולטת לתקופת-זמן משתתפים נוספים העוברים בתוכה תקופת התנסות ופיתוח כישורים, שאותם הם יקחו עמם לקבוצות חדשות אחרות.

עם מי לדבר ועל מה

זכותו של כל אחד לבחור לעצמו עם מי ידבר ועם מי לא, באילו נושאים יהיה מוכן לשוחח - ועל מה הוא מעדיף שלא לדבר במפגש.  אנשים מנצלים כמובן זכות זאת כאשר הם בוחרים אם ללכת למפגש ובאם להשאר בו.  אכן, תכונה חשובה בדיאלוג היא הנכונות של המשתתפים להיכנס לפעילות זו מתוך חרות.

לקראת הסיום, אפרט את עמדתי: לְמה אני מוכן ומה אני בוחר בנושא זה. ידוע לי שרבים אינם מקבלים את ההעדפה שלי.  בעיקרו של דבר, אני מאד נלהב לדיאלוג (והלא לכן אני טורח לכתוב על זה).  באותם נושאים המעסיקים אותי, שהם: עניני ציבור, צרכים לאומיים וחברתיים, ערכים, מדיניות, תרבות, חינוך ועוד - אני מוכן עקרונית לדבר עם כל אחד - בהתקיים תנאים בסיסיים ביותר.

הדעות של בן-שיחי כשלעצמן, לא יהוו שום מכשול. כדי שיהיה ברור, אני אדגים:

                           §    אני מוכן לדבר גם עם זה שמעוניין במלחמה - וגם עם זה שמוכן לתת הכל בעד הסכם שלום,

                           §    אדבר עם יהודי השולל את זכויות האנוש של ערבי - וגם עם ערבי הדוגל בחיסול מדינת ישראל,

                           §    אשוחח גם עם מי שדוגל בשלטון "יד חזקה" - וגם עם זה הפועל להשלטת אנרכיה,

                           §    לא אירתע משיח גם עם מי שמוכן להפר את החוק ואפילו לנקוט באלימות,

                           §    אדבר גם עם מי שאני מוכן להילחם ולפגוע בו - בעיני, גם זה לא שייך לנכונות לקיים דיאלוג.

מה שאני בכל זאת דורש בתור תנאי להשתתפות שלי, הוא רק - שזאת תהיה מסגרת של שיחה פתוחה, שבה בן שיחי יהיה מוכן לא רק להביע את הדעה שלו - אלא גם להקשיב למה שיש לי לומר. כאשר אני בא לדיאלוג - אין כוונתי להקשיב לנאומים או הרצאות - אלא להחליף דברים תוך הקשבה הדדית.

אני יכול לתאר לעצמי שאעזוב דיאלוג אם הוא יתחיל לעסוק בדברים שממש אין לי עניין לקבוע בהם עמדה. אני בהחלט אשאר במפגש - גם אם יהיה עלי לשמוע דברים מרגיזים, מקוממים, מפחידים ומבזים - אבל זאת רק ממי שמעוניין גם לשמוע מה שיש לי לומר.

רבים רבים אינם מרגישים כמוני, וקובעים לעצמם גבולות צרים יותר - וזכותם המלאה לנהוג כך. אני מקווה ומאמין שבכל זאת קיימת בין בני אדם נכונות עקרונית להיפגש עם המנוגד - ולו עד גבול מסוים - ולהתמודד עם קשיים, בהיקף שיכול לאפשר הרבה דיאלוג עם האחר השונה - כל אחד לפי בחירתו.

האם זה יביא שלום? - כאמור: לא בטוח כלל; אבל המשתתפים בדיאלוג טוב זוכים לדעתי בהזדמנות לצמיחה אישית, להבנה טובה יותר של המציאות ולתפקוד טוב יותר בתוך החברה שלהם.

- - - - - - - - - - - - - - -

 

לדף הבית של אשר שלאין