אשר  שלאין

"לא יהיה שלום ללא אהבה"

קוים מנחים לדיאלוג יהודים-ערבים

 

אשרטט כאן את חלומי לקידום הדיאלוג היהודי-הערבי.

פה לא אפרט שיקולים עקרוניים. אני עושה זאת במאמר אחר .

אני פשוט אסביר מה אני חושב שאפשר להשיג, ואפרט מה ואיך צריך לעשות לפי דעתי.

מדובר על מפגשי-שיח בין יהודים וערבים הנכונים לקיים אותם.  בדרך כלל, הנכונות הזאת קשורה גם ברצון להתקרבות של הלבבות. לדעתי זהו רצון חשוב שכדאי להשתדל למלא אותו.

אפתח דווקא במחשבה שלי בעניין השלום.

כפי שהכל יודעים, נעשו עד כה פעולות רבות בשם השלום היהודי-ערבי או היהודי-פלסטיני. סבורני כי רובנו יסכימו כי במבט כולל התוצאות דלות מאד, ויש אומרים שהאיבה רק גברה.

לכן אנו זקוקים עכשיו לדרכים שלא נוסו הרבה, לרעיונות שיש להם סיכוי להצליח. הרעיון שאנסה לקדם כאן הוא: קבוצות דיאלוג מלב אל לב (ראשי תבות בעברית: "קדם-אל" - מול פני ה'... נבקש-נא מאת ה' שישא פניו אלינו וישם לנו שלום - אמן!).

למה אני חושב ש"סתם" דיאלוג יכול להצליח, במקום שמשא ומתן מעמיק והצהרות והסכמים חתומים כשלו ולא הביאו לשלום הנכסף?

ובכן: איני בטוח שגם זה יצליח - אבל אני מאמין שדיאלוג ברוח הנכונה מאפשר דברים שמשא-ומתן לא ישיג בדרך כלל.  אכן: משא ומתן יכול - הרבה יותר מדיאלוג - להגיע להסדרים מוסכמים - אבל מתברר, שהשלום אינו ממהר להגיע בעקבות ההסכם - אפילו כשמשתדלים לקיים אותו.

בניגוד למקובל אני חושב, שהשלום יכול להביא להסכם - הרבה יותר משהסכם יכול להביא את השלום.

ומדוע זה כך? כי כאשר יושבים למשא ומתן מתוך יריבות, כעס, חשדנות, התגוננות, מאמץ להרויח כמה שיותר, דאגה לצרכים שלי בלבד - התוצאה במקרה הטוב היא פשרה מעשית, שהופכת בעצמה לאמצעי לקדם את עצמי על חשבון היריב.  כל צד - היהודי והערבי -  השתדל להערים של זולתו, וכל צד כואב ענינים שבהם הוא חושב שהערימו עליו.

רק כאשר גם טובת הזולת חשובה לי, אני אנהל יחסים מועילים וההסדרים שאעשה יהיו באמת לברכה לכולם.

לכן, אני מחשיב את המלה "פיוס" יותר מאשר את המלה "שלום". המלה "שלום" כבר נשחקה אצלנו מרוב סיסמאות פוליטיות שמאחריהם הרבה מניעים זרים. המלה "פיוס" מבטאת משהו שקורה בלב של בני אדם - הרגשת התקרבות, החלשת המרירות, התבוננות במה שיקר במשותף לשני הצדדים. קירוב לבבות של ערבים ויהודים - זה מה שאני מציע להשתדל להשיג.

דבר מעניין הוא, שאם וכאשר נמצא בשני הצדדים את המבקשים קירבה - גילוי זה עצמו מתחיל מיד לממש את ההתקרבות עצמה. זה חשוב מאד - אבל זה לא מספיק. לכל צד יש כידוע לנו מטען כבד של חשבונות עם האחר, סיפורים קשים, טענות והאשמות, דאגות וחששות, כעסים וחשדות, דרישות והתניות. הרצון הטוב לא יכול בבת אחת - או בכלל - להפוך את כל אלה ללא-כלום. הכל קיים - וגם מעיק. מי שפונה לדרך של דיאלוג חייב לראות זאת בעיניים פקוחות - ויש רבים שבאמת יירתעו ויגידו: "זה לא יכול להצליח - אולי נעשה איזה הסדר - אבל פיוס אמתי?..."

ואני אומר: באמת, לפחות בהתחלה, זאת לא הדרך לרבים; ישתתפו בשיח קודם-כל אותם יהודים ואותם ערבים שיכולים להתחיל עכשיו; אם וכאשר נצליח - יהיו נוספים, ואז אולי ילך המעגל ויתרחב.

במצב הענינים בין יהודים לערבים, אני אישית לא מאמין שנוכל להגיע לפיוס ושלום ללא שתצמח בינינו אהבה. בכך אני פועל מתוך תקוה, שאכן יהיה מספר רב של יהודים ומספר רב של ערבים שבאמת יחושו איך גוברת בהם האהבה אלה לאלה. לדעתי, קבוצה חיה של אוהבים משני הצדדים היא הבסיס הנחוץ לזה שיהיה ערך ממשי לפיוס שנשיג.  אני סבור שקבוצות ובודדים - יהודים עם יכולת אהבה לערבים, ערבים עם יכולת אהבה ליהודים - קיימים ומחפשים אלה את אלה - אבל קולם לא נשמע היטב.  קולות הכעס והתסכול מחרישים את הקול הביישני והמהסס של האהבה. הגישה הפוליטית, חיפוש ההצדקה העצמית והאשמת הזולת, תפסו את מרכז הבמה הציבורית.

בואו ונקרא לאלה שמרגישים את האכפתיות, את הכבוד לזולת, שרואים בו את האדם הסובל, שמצפים גם ממנו להבנה והקשבה - ונציע להם מסגרות של מפגש ושיח.

במהלך הדיאלוג יש בהחלט מקום להעלות טענות בדבר זכויות ועוולות, להשמיע דרישות, לתבוע צדק, להציע פתרונות - אולם בשום אופן אין להתנות או לדרוש מראש, כי הדיאלוג ישיג לנו בהכרח: הסכמות, התמלאות של צרכים חשובים, פתרונות לקשיים, החלטות משותפות על פעילות.  ו...ככל הנראה, יש עוד פחות מקום לתקוה, שבעקבות כל זה ישלוט הצדק, יושגו הזכויות ויתוקנו העוולות...

מה הם ההישגים שיש להשתדל להשיג בכל זאת? - הכרה והבנה של האחר, הלך רוחו, אמונותיו, המושגים שלו; במקביל נעשה מה שאפשר שהאחר יכיר ויבין אותנו. נפעל למען הבהרת המשותף כמו המפריד בינינו. נראה לי שזה די ריאלי לקוות שהמהלך יביא כל אחד מאיתנו גם להבין ולהכיר יותר את עצמנו.

למי שיצטרף, צפויים נסיונות לא-קלים. לא כאן ייקבעו קוי מדיניות - אבל זה גם לא יהיה סתם בילוי נעים על ארוחה טובה. לא נתרכז בגילויים מקסימים של תרבות ופולקלור, לא נבליט רק את המוסכם והמשותף - אלא ניתן מקום גם למה שקשה לבלוע.  במסגרת דיאלוג פתוח וכן, עלינו להיות מוכנים לפגוש את כל "החבילה" שהאחר נושא - וזו עשויה להיות מטרידה מאד, בכלל לא-מחמיאה, לעתים מרגיזה ומקוממת.

האם נחזיק מעמד? האם זה לא ייגמר ב"פיצוץ" וריב? - תלוי בנו. לדעתי זה יכול להצליח - במיוחד אם לא נטפח ציפיות בכיוון לא יעיל - ונרכז את שאיפתנו לדברים שדיאלוג יכול לתת. או-אז, כך אני מקווה, נחוש, יהודים וערבים,  בעוצמה פנימית שהתנסות זו תפתח בתוכנו.

ולא כל אחד יכול לתפקד בדיאלוג פתוח כזה. אני לא בא לצייר את פרופיל המשתתף האידיאלי לדעתי - אך אביע דעתי, כי בתהליך שאני מציע יצליחו כאלה שרגילים יותר להקפיד על כבוד זולתם, שמוכנים להקשיב, שתשומת-לבם לא תיפגע על ידי הדעה שלהם, שיש בהם סקרנות לגבי המצב והחשיבה של זולתם, שאינם נרתעים מלחשוף דברים שאינם מחמיאים לעצמם, שמביעים את רגשותיהם האמתיים.  נראה לי, כי יצליחו פחות - אלה המדברים בסיסמאות, הבטוחים שכל הצדק נמצא בכיסם, שמייצגים נאמנה תורות או אידיאולוגיות המחייבות אותם תמיד, שממהרים לפסול אנשים החולקים על דעתם.

הכנתי פעם כמה משפטים שאני מציע למשתתפי השיח לומר, כל אחד לעצמו; למשל:

"אני מוכן לבדוק אם אני באמת צודק"; "מה אני יכול ללמוד מבני שיחי?"  "מה צריכים בני שיחי באמת? איך זה מסתדר עם מה שאני צריך?" "אנחנו לא חייבים להסכים אבל חשוב לנו לדעת ולהבין"; "הוא מוכן לדבר אתי - וזה חשוב"; "אין כאן מנצח ומנוצח"; "הוא נורא מרגיז אותי - אבל דווקא בגלל זה אשתדל לשמור על השיח".

אלו הן הדעות שלי על סגנון של דיאלוג. באמת איני בטוח שאני צודק בהן. אולי יתברר שאנשים הנוהגים בניגוד לעצתי, ושאולי גם לא יכולים לחוש את האהבה לאחר - דווקא יצליחו לקדם את הדיאלוג ולהפיק ממנו הרבה.

מה שדרוש לנו - זו רק הסכמה מעשית לקיים את המפגשים האלה - ודווקא ברמת "בני-אדם-מן-השורה", שלא צריכים אישור ורשות מאף אחד, שדעותיהם מחייבות רק את עצמם, ואין להם סמכות לקבוע מה יעשו בעלי-תפקידים ומנהיגים בתוך הציבור שלהם.

אם יתברר, כפי שאני מצפה, שהדיאלוגים אכן מעצימים מבחינה נפשית את המשתתפים בהם - ערבים כיהודים - יש, לדעתי מקום לתקווה, שתיווצר יותר ויותר השפעה של אותם משתתפים בתוך הציבורים שלהם.

לא מעט יהיה תלוי גם בדרך שבה יתנהל מפגש כזה. לדעתי, כדי להגיע להישגים, המפגשים צריכים להיות מנוהלים בדרך יעילה התואמת את המטרות.  בנושא זה הרחבתי במאמרי "על דיאלוג ושלום".

קיימות תורות וטכניקות שונות לניהול דיאלוגים. לדעתי יש מקום לגוון ולנסות גישות שונות. האנשים הנפגשים, עם כל חילוקי הדעות בענינים שעל הפרק - צריכים להסכים מזמן לזמן על הדרך שבה הפגישות יתנהלו, וגם לבחור מנחים למפגשים, שיהיו מחויבים לנהל אותם ברוח של כבוד, אכפתיות, עידוד לפתיחות, להבעת רגשות ולהקשבה פעילה.

אם לסכם את דעתי: הדיאלוג הנכון הוא דרך המלך לפיוס יהודי-ערבי.  נראה לי שקיימים בינינו די משתתפים שיוכלו להתחיל ולהניח יסוד לתהליך. אני עצמי ניגש לעניין זה כבר מהתחלה ברוח של אהבה, ונראה לי שיש גם אחרים שזו גישתם.


- - - - - - - - - - - - - - - - -


לדף הבית של אשר שלאין